1 [אך עי' בהערה הבאה.]

2 [המחבר לא פרש, ודעות התרגומים והמפרשים מחלקות מאד בהבנת המלה. השבעים (ϰαταδιέλεσϑε) והוולג' (distribuite) תרגמו במשמ' חלֻקה, חַלְקו את ארמנותיה (ועי' לקמן על משמ' הפֹעל בתו"מ), אך משמ' זו בודאי אינה מתאימה לענין. ממשמ' זו של חלֻקה הגיעו רב החדשים למשמ' חָצָה מקום בהליכה, עבר בו לארכו ולרחבו (durchwandern) , אך אין כל יסוד לפרוש זה, הואיל ואין כל עדות אף על פסג במשמ' חלק וחצה. הפרשנים העברים חברו פעל זה עם השם פִּסְגָּה (עי' שם הערה) , שהבינוהו כלשון רמה גבוהה, ועל כן נסו למצא בדרכים שונות בפעל פסג משמ' רוממות או הֲרָמָה. מנחם: פסגו ארמנותיה ענין זקיפה הם, רש"י: הגביהו בירנותיה כמו אשדות הפסגה דמתרגמינן רמתא. ריב"ג: חזקום ובצרום שיהיו בצורים, וכן רד"ק. אך אף פרושים אלה דחוקים הם, כי כונת הכתוב היא לעורר את השומע לראות את גדולת ירושלם לא לבנותה ולבצרה. לכונה זו של הפסוק כִון יפה ראב"ע, האומר על פַּסְּגוּ ארמנותיה: הביטו ארמנותיה שהם פסגה. אבל הואיל ואין הפעל  פַּסְּגוּ יכול להביע גם את הצווי הביטו (והרי כבר נאמר: שיתו לבכם) וגם את ההודעה העקרית שהם (הארמנות) פסגה, ברור שאין פסגו כאן צווי אלא פעל בעבר שנושאו הוא ארמנותיה, כלומר: שיתו לבכם לחילה (והביטו כי) פסגו ארמנותיה. ובאמת כך הבין התרגום הארמי וז"ל: דמן לעיל בירנתיה, כלומר: במרומי פסגה הם ארמנותיה, ואולי הלך ראב"ע בעקבות התרגום. ואשר לנקוד, אפשר לקימו גם בעבר עפ"י כי נַשַּׁנִי אלהים (בראש' מא נא), ואולי כונת הכתוב לבנין קל וצ"ל פָּסְּגוּ, ולפי זה אין כאן צרוף: פִּסֵּג את הבנין, אלא פָּסַג הבנין, פ"ע. ואולם אם צדק הראב"ע בבארו את מבנה המשפט שהם פסגה, לעצם הבנת משמ' הפֹעל אין לנו עדות, כי אין אף פִּסְגָּה (עי' ערך זה) לשון רמה סתם. וכמבאר לקמן משמ' הפעל בתו"מ  היא לא כלשון חלֻקה אלא בלשון פִּשּׂוּק לצדדים. ולפי זה נראה לבאר פסגו (במשמ' בנין קל). ארמנותיה כמו רחבו, נִתְפַּשְּׂקוּ ארמנותיה. וכשם שנזכר פסגו ארמנותיה כאן בקשר עם החומה (שיתו לבכם לחילה) , כך מדֻבר בכמה מקומות במקרא (ירמ' נא נח; נחמ' ג ח, ועוד) על החומה הרחבה. ובארמ' שבתו"מ נמצא הפעל פסג בבנין קל אף במשמ' בָּרַח הצדה, השתמט, נמלט: חד צייד קאים וצייד ציפורן וכד הוה שמע ר' שמעון ברת אלא אמרה מן שמיא דימוס דימוס פסגא, וכד הוה שמע ברת קלא אמרה ספקולה הות מתצדא ונלכדה (מד"ר בראש' עט).]

3 [כמה מפרשים והמלונים לא עמדו על הוראתו המקורית של השרש והפעל ועל כן לא דיקו בבאור המקורות ואף התקשו בכמה מהם ללא צרך. אין פסג זה לשון חלֻקה ובקיעה סתם, אלא פִּסֵּג היא הצורה המאחרת של פשׂג הקדום המקביל אל פִּשֵּׂק שבמקרא שהוא פִּסֵּק בלשון החכמים בעבר' וארמ', והוראתו פשק, פשג, פסק את הרגלים או את ענפי הצמח לכאן ולכאן, וכן בערב' פַשַׁגַ' فشج, פִּשֵּׂק את הרגלים, (écarter les jambes, les tenir écartées). וכן נוהגים לפַסֵּג את ענפי העצים כלומר להרחיקם זה מזה כפשוק הרגלים, ואף ע"י קצוץ ענפים מיֻתרים שביניהם כדי להחדיר את השמש ביניהם ולהרבות בזה את הפריחה והבשלת הפרות. אך אין הקצוץ עקר משמ' הפעל כדעת רש"י ואחרים ואף זגורודסקי, מלון כל בו לחקלאות, 719. ולשם פסוג זה של הענפים משתמשים אף בסמוכות המחזיקות בענפים בפִשּׂוּק, ועל כן אין אף סתירה לכך כפרוש רש"י (מו"ק ג:): סומכין האילן, ע"כ. ואף התועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד (ב"ק פא.),  אין פרושו דוקא מנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו (רש"י שם), ובודאי לא במשמ' הולך, צועד ועובר (לוי במלונו) , אלא מְפַשֵּׂק ומטה את הזמורות הצדה כדי שיוכל לעבר ביניהן. וממשמ' זו של השרש והפֹעל מובן מקור השם פְּסִיגָה, פסיגין של אשכֹּל הגפן, לגבעול הענבים שפטוטרותיו מתפשקות ומתפסגות ממנו לכאן ולכאן. ואמנם נראה הדבר שגם השרש פסע במשמ' צעד, שהוא בלשון המקרא פשׂע (עי' שם) , אינו אלא צורה שלישית של אותו שרש, שהרי הפוסע והולך מפשׂק ומפסג בלכתו את רגליו בכל פסיעה ופסיעה.]

4 [במשנ' מנקד' ליוורנו: פְּסָגוֹ.]

5 [בדפוס' ופסגים, אך צ"ל ופסגום, כלו' וזקפו את האילנות הקשורים יחד כמעין יער מלאכותי מסביב, והוא palisser בלעז. ושמוש זה בא בהתאם לפרוש רש"י לפעל המקראי: הגביהו.]

6 [מנֻקד: פָּסָגוּ, וכך דורש גם החרוז.]

7 הערת המו"ל: צ"ל בקורה.

8 ובהערת המו"ל: אדמה שיש בה נקיקין עפ"י התרגום ויבתר ופסג.

9 [צונץ,Syn. poes, 425 מביא מקום זה, אך אינו מבאר את משמ' המלה. דודזון, שאינו רואה דרך לבאר פְּסוּגָה עפ"י הוראת השרש בארמ' ובעבר', משוה את ה ילקוט, יונה תקנ: באותה שעה זימן לו הקב"ה דגה מעוברת, ע"כ, והוא מציע לגרס פרוגה במשמ' זו, עפ"י לשון  מד"ר במד' ז: בבקר נכנס לראותה ומצא אותה (את הגנה) שהפריגה. אבל אין הפריגה לשון עבור והריון אלא לשון קלקול בגן (עי' פָּרַג, הערה). ואולם לפי הנאמר בהערות לעיל, עקר משמ' שרש פסג הוא לשון פשׂוק של ידים, רגלים וכדו'. ולשון פשׂוק משמש אף בשפתים: פשק שפתיו מחתה לו (משלי יג ג). וכן דגה פסוגה פרושו דגה שפִּסְּגָה, פשקה את שפתיה, הרחיבה פיה לבלע את יונה. ואולי אף דגה מעברת שבילק' אינו אלא פרוש בלתי מדיק במקום פסוגה.]