*, ש"ז, מ"ר פקיעים, פקיעין, — א) קטע מן הקטעים שפקעו ויצאו מדבר בשעת שרפתו באש וכדו', Sprengstück; fragmet détaché; splinter: ושרף את הפרה להביא את הפקיעים1, מכאן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל (ספרי חקת קכד). — ב) פְּקִיעֵי עמיר, קנים, קש או שבלים, שהפקיעו אותם מן העמיר: מתירין פקיעי2 עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין (שבת כד ב). א"ר הונא הן הן פקיעין הן הן כיפין, פקיעין תרי כיפין תלתא זירין דארזי, וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין והוא הדין לכיפין, אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר (בבלי שם קנה.)3. סיכך בחבלים ובפקיעי עמיר פסולה (תוספת' סוכה א ד). רשאי בעל הבית לרעב ולסגף את פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה ורשאי השוכר להאכילה פקיע עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שהיא דשה (שם ב"מ מ ד). אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב (ב"ק קיז.). — ובסהמ"א: ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות (רמב"ם מעשר ג כ)
1 [השוה תוספת' פרה ג יא- יב: פָּקַע מעורה ומשערה ומבשרה חוץ לגיתה יחזיר וכו' פקע מקרנה ומטלפה ומפרסה אין צריך להחזיר וכו', ועי' ערך פָּקַע.]
2 [במשנ' מנקד' בנקוד העליון: פָּקִיעֵי עמיר. עי' פורת, לשון חכמים, 120.]
3 [המפרשים, שאחריהם הלכו אף המלונים, ראו במלה פקיע בעקר לשון פתילה או רצועה (ועי' לעיל א. פָּקִיעַ או הפקע, הערה. ועל כן לא עמדו על הוראת המלה ברב שמושיה. כך למשל מפרש כאן רש"י את דברי רב הונא, כאילו כונתו לקשירה בשנים או שלשה מקומות: כולן קשין של שבלין הן מיהו פקיעין תרי שאינן קשורין אלא בשני ראשים, כיפין תלת, קשורין ג' וכו'; וכן בדברי ר"ח: בא רב הונא לפרש משנתנו ואמר הפקיעין והכיפין שניהם אגודות קשורות הן אלא הפקיעין ב' אגודות בפקיע והכפין ג' אגודות בכף. ובתוספת' ב"מ ובבלי ב"ק (עי' בפנים) נמצא אף פקיע עמיר ביחיד, אך העקר במ"ר. אבל עקר משמ' של פקיעי עמיר היא מעין משמ' הפקיעים מבשר הפרה, כלו' דבר' שפקעו או שהפקיעו מן העמיר, ואין כונת רב הונא אלא לשני קשים מדֻבקים יחד או לשלשה, כי כן דרך הקשים הפוקעים מן העמיר להיות דבקים יחד, ועל כן מתירין אותם לפני הבהמה, ועי' גם פֹּקַע.]