פ"י, פֹּתֶה, — פָּתָה האדם שפתיו, פתח אותן לדבר1: גולה סוד הולך רכיל וּלְפֹתֶה2 שפתיו לא תתערב (משלי כ יט).
— הִפע', הֲפִתִּיתָ3, יַפְתְּ, — הִפְתָּה אלהים לפלוני, הרחיב לו, נתן לו רוָחה: יַפְתְּ4 אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו (בראש' ט כז). — והִפְתָּה האדם בשפתיו, הרחיב שפתיו לדבר: אל תהיה עד חנם ברעך וַהֲפִתִּיתָ5 בשפתיך אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו (משלי כד כח-כט).
1 [אולם עי' בהערות הקודמות.] בערך הקודם.
2 [בשולי התנ"ך של המחבר: וּלְפֹשֵׂק.]
3 [הכתיב והפתית מורה על צורת הִפע' וְהִפְתֵּיתָ, אך הנקוד כאלו מוציא את ההא מן המלה. וכונתו כנראה לקרי בבנין פִע' וּפִתִּיתָ. והמפרשים והמדקדקים הקדמונים יש שגזרו את המלה מן פתת, לשון שבירה וחתוך (ריב"ג בשרשיו) ואמרו שמשפטו הֲפִתּוֹתָ (רד"ק, מכלול, ליק, קלג.) ואחרים ראו בה פִע' מן פתה עם הא השאלה (ר' משה קמחי, מובא במכלול שם, ובפרושו למשלי המיוחס לראב"ע), ולפי זה פרשוהו מלשון פתוי (המיוחס לראב"ע), או התפתות (רש"י).]
4 [כלשון הרחבה הבינו במקום זה את הפעל יַפְתְּ כמעט כל הקדמונים, כך התרגומים העתיקים ורש"י, ריב"ג, ראב"ע ואחרים, ועי' בהערה לא. פָּתָה.]
5 [עי' לעיל הערה 3, והערה לא. פָּתָה.]