1 [המסרת נקדה שְׁפַתַּיִם בתיו דגושה, כאלו היתה כאן צורת נקבה, שעקרה במ"י שפת, שְׁפַתּוֹ במק' שְׁפֶתֶת, מעין שבת, שַׁבַּתּוֹ. אך, כמבֹאר בהערות שאחר זו, יש עדות לכך, שהָרגשה המלה כזכר ולא כנקבה. ועוד שאין המלה למעשה אלא צורה אחרת של מִשְׁפְּתַיִם, כדגמת שְׁפָטִים על יד מִשְׁפָּטִים, וגם מטעם זה תמוה הנקוד.]

2 [כך יש להבין שפתים (ואף מִשְׁפְּתַיִם‎) בכל מקום לפי הענין כלשון מקום שפיתת הבשר, בין שבשר זה הוא בשר הזבח ובין שהוא בשר השלל, כי עקר לשון שלל הוא שלל בשר (עי' בדברי העורך בערך א. צֶבַע, וב"הלשון והספר" ב 227 וכו' על שלל צבעים רקמה בשירת דבורה שופט' ה ל), ועל כן בא שם פס' יו. למה ישבת בין המשפתים (כדי) לשמע שרקות עדרים, הם עדרי הצאן והבקר שבשלל אשר בשרם נשפת ב(מ)שפתים לבשול. וכן יש לגרס ולפרש גם במשלי כו כג (כדברי העורך בספרו משלי שלמה עמ' 57 וכו'): כסף סיגים מצפה על חרס שפתים דלקים ולב רע, בקריאה שְׁפַתַּיִם דלקים (כזכר!‎), כלו': כך מי שמדליק אש בספתיו בהזמנה לסעודה ולבו רע על אורחו; שהרי בא פסוק זה בהמשך לפס' כא-כב: אם רעב שנאך האכילוהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו וכו', כלו' הגחלים שאתה חותה לסעודה לו, יהיו על ראשו וכו'. וגם בכתוב הסתום בבראש' מט יד: יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים, הכונה היא בודאי: יששכר חָמַד גָּרֹם (ז"א אוהב לגרום עצמות מבשר, כזאב ולא כחמור!) ועל כן הוא רבץ בין המשפתים, במקום בשול הבשר. 
ואמנם התרגומים הקדומים והפרשנים, אך במקצתם (עי' רד"ק, יחזק' מ) הכירו לגבי הכתוב ביחזק', כי שם הכונה: "הכירים שעליהם הקדרות", ואף כאן היו שתרגמו: labia, γεῖσος, ספותהון, כלשון שֹפה, שֹפתים, או ענקלין (ת"י), כלו' ווים ומסמרות; ובתהלים: cleros, ϰλήϱων (כדברי ריב"ג: מחוזים), הסורי בית שפיא, ועוד. ופרשנים אחרים ראו בשפתים כמו במשפתים לשון אשפה וזבל, ואין כל הפרושים האלה מסתברים.]

3 [ע"פ הבנה זו או זו בכתוב, עי' בהערות שלפני זו.]

4 [כאן במשמ' אשפה, עי' בהערות שלפני זו.]