*, פ"ע, — נתחבר ונתקשר: כל העולם כלו לא נברא אלא לצבות1 לזה (ר' שמעון בן עזאי או בן זומא, ברכ' ו:; שבת ל:). — ובינ' פָעוּ' °צָבוּת: שתי אותות אשר בתיבה אחת צבותות, זה לעומת זה עמותות (מיוחס לבן אשר, קונטרוס המסורת, 55; וכעין זה הורית הקורא, דרנבורג, 66). פי' צבתים מעוכים  אלו על אלו מלשון וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולישנא דרבנן שנים מדובקין זה על זה נקראין צבותין מלשון צבת בצבת עשויה (ר"ח, ערוב' צה:). — ואמר המשורר: והקור והשלג צבותים, והזמן משליך קרחו כפתים (זכר' אלציאהרי ספר המוסר, כ"י תימני, מחב' א). ועי' צָוַת.