צִלְצָל
*, ש"ז, — כמו א. צִלְצוֹל. חגורה: הלכו ומינו את נחוניון (לכהן הגדול) וקינא בו שמעון אחיו והלך והלבישו אונקלה וחגרו צלצל1, אמר להן ראו מה נדר לאהובתו א"ל לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש נקלה שליך ואחגור בצלצל שליך (ירוש' יומא ו ג). עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן שנאמר התמלא בסוכות עורו, זכה עושין לו סוכה, לא זכה עושין לו צלצל2 שנאמר ובצלצל דגים ראשי וכו' לא זכה עושין לו ענק שנאמר וענקים לגרגרותיך וכו' לא זכה עושין לו קמיע שנאמר ותקשרני לנערותיך והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וכו' (ר' יוחנן, ב"ב עה.)
1 [בבבלי (מנח' קט:): בצילצול.]
2 [כלשון חגורה יש להבין את המלה לפי הענין ולא כלשון סֻכַּת צֵל וכדו'.]