פ"י, צָמְתוּ, — א) צָמַת חייו של פלוני, הפסיק אותם, הכריתם,  vernichten; anéantir; to destroy:  צוד צדוני כצפור איבי חנם צָמְתוּ בבור חיי וידו אבן בי (איכה ג נב-נג). — ובסהמ"א: מבעד לצמתך, זה נבוכדנאצר שבא לצומתך והקב"ה לצומתו (ילק' שמע' שה"ש תתקפח). — ואמר הפיטן: פוקד עון אבות עד שלשים ורבעים, צומת לבקרים כל רשעים (ר' שמעון בר יצחק, אמתי שמו, סדר ב שבוע'). פושחי המו כהמות זרם מיכל, צמתו בבור חיי ויתנוני למאכל (אזי בבגדי, סליח' יז תמוז, ספרד'). פדה ה' את יעקב ואת אויביו ירה, צמתם בחצים בלי להשאירה (אלהים ה', יוה"כ סדור תימנ'). פושח ופלח יפלחון כליותיו, צומת וצורר יפצפצון ירכותיו (יוסף ספרדי, אניה ותאניה, גנזי שכטר ג, 320). — ובינ' פָעוּ', °צָמוּת, שצָמְתוּ אותו, ואמר הפיטן: פי פקודה עד תפתח, צמותי צלמות עד תציף (ינאי, כבושי כעס, קרוב' לפ' קרח, זולאי, קצג). דחה פן אהיה צמות, דרש לנו בתמימות, ונחיה ולא נמות (יצחק בן ראובן, פחדתי, שעה"ש, 57). שארית עמך רחם כקדם נהגם עלמות אלי ציון ואפריון ויהיה צוררם צמות (שומע לאביונים, סליח' לצו"ג, סדור ארם צובה, תקיו:). ימות בוגד ושודד ויהיה צמות (אסלסל בפצח, שיר השירים דר' שמואל השלישי, גנזי שכטר ג, 89). — ובמליצה: והדבר אשר יותרו חרצובות התקבצותו ויתפרד לראשים זה לעומת זה בהתנגדות כרה גומץ בו יפול ויהיה כסוח ומבולק צמות ונכרת (ראב"ע, מעדני מלך, פתי'). — °ומְצֹרָע צָמות: אם פשתה וטמאו הכהן נעשה מצורע צמות לחלוטין וכו' (ר"ח, מגי' ח:). — ב) פ"ע, *צָמַת הבית להקדש וכדו', נמכר לצמיתות להקדש וכדו'1: המקדיש בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל לעולם, לא גאלו צמת להקדש, המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד גואל והולך כל שנים עשר חודש, לא גאלו כל שנים עשר חודש צמת ללוקח, מכרה לראשון ועמד הראשון ומכרה לשני הרי זה גואל וכו', לא גאלו כל שנים עשר חדש צמת לשני (תוספת' ערכ' ה י). — ובינ' פָעוּ', צָמוּת, מי שצָמַת, נמכר לצמיתות: עירות מוקפות חומה מקודשות מארץ ישראל, שמשלחין מתוכן את המצורעין והבית צמות בתוכן לאחר שנים עשר חדש וכו' (ר' מנחם בר' יוסי, שם כלים ב"ק א יד). — °לִצְמוּתִים, תה"פ, כמו לצמיתות, לעולם: ודעה כי שדי מצליח הקימך לצמותים, וכה אמר גאוני ובניו הקימותי כיום בישראל לאותות ולמופתים (שיר תהלה לכבוד ר' מצליח גאון, שרידשנצמת' מהגני', מ"צ ויס, 9).

— נִפע', נִצְמַתִּי, נִצְמָתוּ, — א) נִצְמַת האדם, צָמְתוּ חייו: כי לא2 נִצְמַתִּי מפני חשך ומפני כסה אפל (איוב כג יז). —  והַמַּיִם, נִצְמְְתוּ מֵי הנהר וכו', פסקו, יבשו:  אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעברו וכו' בעת יזרבו נִצְמָתוּ בחמו נדעכו ממקומם שם ו יה-יז. —  ובסהמ"א:  והאלהים ענשהו בזה העון ויצמת כי בחטאו מת ר"י חריזי, תחכ' כד, 225. והחמים הרטובים (אידים) כשיגיעו אל האויר הקר יצמתו ונהפכים למים כאד העולה מהסיר כשיגיע אל מכסהו ויתקרר שהוא נהפך טפת מים, ואם ישיגם קרירות גדול קודם שיצמתו ויהיו טפות יקפאו ויתהוה שלג רש"ט פלקירא, המבקש, צה. —  ואמר הפיטן: פזר נקבצים ונצמתו וככלי נפוץ כתתו ר"י הלוי, מי כמוך יחיד, דיואן ג, 11. —  ואמר המשורר:  וחרד והומה לכבוד מדומה, ורעב וצמא לאובד ונצמת ר"מ בן חביב, דרכי נעם, יג:. —  ואמר המליץ:  רבים חללים הפילה חרב ועצומים מהם הרוגי לשון, איש נשמר בה אשריו וחכמתו לא נצמתה ב"ז, ב"ס כח יח-יט. —  °אבר שנִצְמַת, אבר מְדֻלְדָּל, abgestorben; atrophié; decnyed: אבר שנצמת ובטל ממלאכתו ר"י קארו, מגיד מישרים, לך לך. —  ב) במשמ' נמכר לִצְמִיתוּת:  והארץ לא תמכר לצמיתות, מי שאין שם יובל נצמתת, יש שם יובל אינה נצמתת, יצאת זו (הנמכרת לששים שנה) שאף ע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת רב חסדא בשם רב קטינא, ב"מ עט..

—  פִע', צִמְתַתְנִי, —  צִמְּתָה אותו הקנאה וכיוצא בזה, הפסיקה את חייו:  צִמְתַתְנִי קנאתי כי שכחו דבריך צרי תהל' קיט קלט. —  צִמְּתֻתוּנִי, עי' צִמְתֵּת. —  ואמר הפיטן:  שמע מכסת פסחים אשר כסו פסוחים היא צמתה כסלוחים להציתם כקוצים כסוחים ר"א קליר, קיחה עלית, קרוב' החדש. צמת עוין בתה להשיתו, ציצת נובל צבי תפארתו (שמעון בר יצחק, שבטי יה, קרוב' ז פסח). המוציאי ממסגר לחפשי, דעך וצמת מבאישי, גלה כבודו עלי לדרשי (משה בר קלונימוס, לו חכתה, סדר ח פסח). אלהי, צמת זדון מתקשר, צדק תאשר ועקוב תישר (רשב"ג, וארץ אשפיל, מגן ליוה"כ, תשלום אבודרהם, 16). צמת גאות עריץ ולץ (הוא, אבן בחן, מגן ליוה"כ, שם, 19). יפלו ולא יקומו בוגדיך ומקניאיך, צמתם והצמיתם ורבה עליהם צבאיך (יי' אלהים צבאות, זולת הפס' ב). לגולל אבן צמתתני, באר חיי צמתני, לא ידעתי נפשי שמתני (אהביך, זולת א פסח). יה למתי קול פחדים, קרבה קץ הפלאות, משלו בנו עבדים, צמתונו התלאות (דוד הלוי, קום יחידתי, רני ושמחי ג).

— הִפע', הִצְמַתָּה, אַצְמִית, תַּצְמִית, מַצְמִיתֵי, הַצְמִיתֵם, אַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם, — א) הִצְמִיתוֹ, הִשְׁמִידוֹ: ואיבי תתה לי ערף משנאי וְאַצְמִיתֵם (ש"ב כב מ"א; ומעין זה (תהל' יח מא). ישוב הרע לשררי באמתך הַצְמִיתֵם (תהל' נד ז). רבו משערות ראשי שונאי חנם עצמו מַצְמִיתַי3 איבי שקר (שם סט ה). כי הנה רחקיך יאבדו הִצְמַתָּה כל זונה ממך (שם עג כז). וישב עליהם את אונם וברעתם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יי' אלהינו (שם צד כג). מלושני בסתר רעהו אותו אַצְמִית4 גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל (שם קא ה). לבקרים אַצְמִית כל רשעי ארץ להכרית מעיר יי' כל פעלי און (שם שם ח). ובחסדך תַּצְמִית איבי והאבדת כל צררי נפשי כי אני עבדך (שם קמג יב). — ואמר הפיטן: צורריך הצמת כהרעו בטלאי ענך ובמחמדי בטנם לא חסה עינך (משה בר קלונימוס, איום ונורא, קרוב' ח פסח). והבועל ארמית ברעתו להצמית, והגונב בתרמית קשוות נבחרים (רשב"ג, בצל שדי, אזהרות, מצות לא תעשה). טרף אחיו בתרמית לא זכר יום הצמית, כי גאל הדם הוא ימית את הרצח בפגעו בו (ר"י הלוי, אפתחה שערי, מי כמוך לפסח, דיואן ג, 55). — ואמר המשורר: תדמה בשניה לשן דבים אוכלים אשר מוצאים ומצמיתים (ר"י חריזי, תחכ' ו, 74). — ואמר המליץ: אין זאת כי אם הצמיתוני מלשני בסתר ותמר נתעה בשוא להאמין בם (מפו, אהבת ציון כג, 169). — ב) °הִצְמִית את הארץ, מְכָרָהּ לצמיתות: פסק לו דמים מועטים להוסיף לו על מעות הלואה להצמיתה לו אם בא למוכרה (רש"י, ב"מ סה: ד"ה בדמים הללו). והוא ז"ל פירש בענין אחר שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד עכו"ם כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות (רא"ה, חנוך, מצוה שלט). — ובאותה משמ', הִצְמִית את עצמו, את יצוריו וכו': הלל החסר אוהבך הקדמון ומשועבדך בלב חפץ ובנפש שוקקה מפיק לך את רוחו מצמית לאדונותיך את כל יצוריו ואת כחו (ר' הלל מוירונה, אגרת ע"ד ספרי הרמב"ם, חמדה גנוזה, יח.).

— פֻע', °צֻמַּת, — כמו נִפע', ואמר הפיטן: אהלי אשר קוממת וכו' למה לנצח צמת ביד צרים (ר"א קליר' אהלי, קינ' ת"ב). פסו גודרי גדר, צומתו משיבי חמה, קמי בפרץ אין (אנשי אמונה, סליח', סדור רסע"ג, שו; שם, שלח). צומתו משיבי חמה ועודר, קם בפרץ אין וסודר (אבדו אנשי אמנה, שם, שט). צומתו דברי חכמים כדרבונות, קומטו בשתי חרבנות (שריד בן קרוב' לי"ז תמוז, שם, תכא). צמתנו בבוער, צררוני מנוער, ואיך נשוב (אמרתי לפושעים, שחר' צום כפור, מחז' איטל' ב, קיג.).

— הָפע', °הָצְמַת, — שהִצְמִיתוּ אותו, שֻׁתַּק, נאלם5: כל אדם אשר יוצמת ויחדל לשונו מלדבר אם יבואהו המות פתאם וכו' (אסף, 138:).