1, ש"נ, כנ' צַמָּתֵךְ, ― א) שער הראש, בפרט כשהוא ארך ורב ומרשל על הפנים, üppiger Haarwuchs; cheveux abondants; exuberant hair: הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לְצַמָּתֵךְ2 (שה"ש ד א). כפלח הרמון רקתך מבעד לְצַמָּתֵךְ (שם שם ג). ― ומשמש בדבור החי בארץ ישראל במשמ' מקלעות השערות, גדילים. ― ב) מין כסות המכסה מקומות סתרים שבגוף3: קחי רחים וטחני קמח גלי צַמָּתֵךְ חשפי שבל גלי שק עברי נהרות תגל ערותך גם תראה חרפתך (ישע' מז ב-ג). ― ובסהמ"א: ומנהג הליסטים בארץ ישמעאל לגדל שער ראשם ולעשותם צמה תלויה להם אחורי הצואר ומגדלים השער כמו עבות (רד"ק, סה"ש, צמה). וה"ה שערי' של נשי' שדרכן להיות מגולין כגון שערות הרגילו' לצאת חוץ לצמתן מותר (הלבוש או"ח עה ב). ― ואמר הפיטן: הלנצח תמה, תהי גלוית צמה, בזה ושמה, למזה ושמה (ר"י הלוי, יונה, גאולה לשבת לפני שבועות). אידו לנגדו ארב ורכבו מלעמתו, ביום תשלך לארץ מררתו וצמתו (הוא, מה יתרון, דיואן ג, 194). ― ואמר המשורר: גבירים קבצו פארור פניהם וזעם יעטו כלם כשלמה, ויחד קשרו חבל כבודות עלי כל ראש ומבעד לצמה (רמב"ע, חרדה לבשה, שעה"ש 67). לב שללה, בלחי וצמה, כמה וכמה (הוא, מה נעמו, דיואן רלד, בודל'). מתי לדר יהפך נפך ומאחרי צמה שחורה לחי שחר משחרת (ר"י הלוי, עין נדיבה, שעה"ש 89). והאירי בעד צמה כשמש אשר תאיר והיא נכסית בעבות (הוא, צאי, דיואן ב, 316). חמה, בעד רקיע צמה אור לחיך גלי (הוא, חמה, שם שם, 324).
1 עי' הערה הבאה.
2 תרג' השבע' ופשיט' במשמ' שתיקה. לפי משמ' שרש צמת בסור' וערב', אך אין טעם לזה כאן. מעקילס לא נשאר תרגום מלה זו ביונית, אך הסורי של ההקספלא (Syro-Hex.) הביא בשמו: גדולא דשימא עלכי ור"ל הגדיל המושם עליך. גם ר' לוי ראה במלה זו שרש צמת, ואמר: האשה הזאת כשמצמתת (כך בכ"י במקום כמשמצמת בנדפ') שערה לאחוריה והוא תכשיט לה (מד"ר שה"ש ד א). ― אך מנחם והבאים אחריו קבעו שרש צמם לזו המלה ע"מ שַמָּה וכדו'. ופרש מנחם: עלף, ר"ל כעין מעטה, צניף. וכך גם ריב"ג: נקאב בערב'. וכך גם ר"ש פרחון, והוסיף וז"ל: מנהג בא"י ובבל ואספמיא כל הנשים מכסין פניהן בסדין וכשכורכין אותו על פניהן מניחין דרך שפת הסדין חור אחד להסתכל בו כי אסור להסתכל בנשים וכו'. רש"י: דבר המצמצם השיער שלא יפריח לצאת וזו היא השבכה והקישורים, ע"כ. ראב"ע: הוא השיער הרב, ע"כ. וכן רד"ק: והצמה היא ציציות השער שמכינה האשה על פניה. אנו רואים אפוא כי אם נוציא מהכלל את תרג' השבע' ואת הפשי' שאין לפרושם שום טעם כאן, שאר המתרגמים והמפרשים הקדמו' נחלקו לשתים: מקצתם, והם עקילס, ר' לוי, ראב"ע ורד"ק פרשו בענין שיער, גדילי שער או שערות ארוכות סתם. רש"י , סבכה להשערות. ומקצתם והם מנחם ור"ש פרחון וריב"ג, מסוה על הפנים. אך יש ראי' ממקום אחר כי היתה בעברית המלה צַמָּה במשמ' שערות הראש, והוא בתהל' סט ה: רבו משערות ראשי שנאי חנם עצמו מצמיתי, ופרשו הקדמונ' מלה זו מלשון אצמית כל רשעי ארץ, אך כבר נתקשו גם הקדמו' במלה זו כאן, כי מה טעם לקרא להאויב מצמית כל זמן שלא עלה עדיין בידו זממו. ונדחק ראב"ע ואמר: כדרך מחשבתם, אך זה רחוק, ולפי ההקבלה עם חצי הראשון של הפסוק: רבו משערות ראשי שנאי חנם רגלים לדבר כי מצמיתי הוא כנגד משערות ראשי, וצריך לאמר [בדעת רבים] מִצַמּוֹתַי, ר"ל מֵהַצַּמּוֹת שלי, וזה מכריע הכף לצד מי שפרשו כאן צמתך במשמ' שערות או גדילים. בערב' אין שם זה לשערות, אך יש דומה לו, והיא ג'מה جمة.
[במקרא לא נמצא אלא צמתך, בכנוי, ולא מן הנמנע הוא שצדקו החכמים שגזרו את המלה מן צמת, ואף אפשר שהוא ש"ז צַמָּת או צֹמֶת, ומן הכתובים יוצא שבכל מקום שמוש "צמתך" ככסות מסתירה לאשה.]
3 פה השבע' מתרג' ϰαταϰάλυμμα, ר"ל המעטה, המכסה. אך עקילס העתיק המלה בכתב יונית כמו שהיא: σεμματέχ, כך העיד הירונ' בפרוש והעתיק בכתב רומי semmathech, וזה ראיה כי בימי עקילס כבר לא ידעו בבית מדרשו של ר' יהושע ור"ע בודאות ובדיוק פרוש מלה צמתך. עכ"פ, כאן יותר נראה לפי הענין שהכונה במלה זו היא לכסות שע"י גלויו תגל הערוה.