א. צְעָדָה

ש"נ, — כמו צַעַד: הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים ויהי כשמעך את קול צְעָדָה1 בראשי הבכאים אז תחרץ (ש"ב ה כג-כד). — ובסהמ"א: וכל חתן שהיה עובר היתה (איזבל) יוצאת מביתה ומצלצלת בכפיה ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות (פדר"א יז). כי כפשׂע ביני, בצעדה (ר"י א"ת, שרשי ריב"ג, פשע). — ואמר המשורר: לא אשמעה קולך אבל אשמע עלי סתרי לבבי קול צעדותיך (ר"י הלוי, מה לך, שעה"ש 92). ושמעו עגומים למלאך רחמים מן המרומים קול הצעדה (הוא, יעץ ומקים, שם 98). יגועו עת ישמעו קול צעדות ירגזו כל יחזו אש פלדות (ראב"ע, אשמחה, איגר 63). — ואמר המליץ: המלך שלמה בא להזהיר את האדם שבענין הזמה ישתמר מצעוד אפילו צעדה קטנה (רנ"ה ויזל, בה"ע תקפ"ב, 102).



1 כך בנוסחה המסורה. ובדהי"א יד יה הַצְּעָדָה.
[קשה להבין כאן קול צעדה וביחיד, במשמ' קול צעדים בראשי הבכאים, והרי אין צעדה במשמ' זו במקום אחר במקרא. ואף כמה מן התרגומים הקדומים לא תרגמו במובן זה, אלא השבעים: συνϰλεισμοῦ (מאסר), ואולי ט"ס היא במקום συνϰαλεισμοῦ וכדו' במשמ' בכי (בהתאם למלת בכאים); וכן ת"י: ית קל צוחתא, וכן התקשו בענין אחדים מן המפרשים. ולפי הענין, ה' בסופה ובשׂערה דרכו וקולו קול הרעם, ואולי הכונה: קול צערה במשמ' שׂערה, סערה, וכן בא השרש שׂער בכמה צורות, אף בכתיב צער, ועי' א. צֹעַר, ב. צֹעַר, הערות.]

חיפוש במילון: