1 [מתרגמים ומפרשים הבינו את הפעל קהה כאלו הוראתו או א) היה לא חד, נטלה חורפתו, stumpf werden; s'emosser; to become obtuse, ולפי זה השמוש בדבור ובספרות עד  היום, עד שאנו אומרים אף בהשאלה זוית קֵהָה וכדומה, או ב) היה טעמו חמוץ ומכַוֵּץ פה ושנים, או ג) כאבו השנים, וכן השבעים (ᾑμωδίασαν), בעוד שת"י לא הביע אלא את הענין: אבהתנא חטן ובניא לקן. ואולם כל הפרושים הנזכרים מוטעים הם, וכבר אפשר היה ללמד את הנכון מן ת"י לעמוס ד ו, שתרגם וגם אני נתתי לכם נקיון שנים וכו' וחסר לחם: ואף אנא יהבית לכון אקהיות שנין וכו' וחסרות מזון, ע"כ. ואין קְהִיַּת השנים בכל מקום אלא נקיון שנים וחסר לחם. ואין כונת הפתגם על מי שאוכל מפרי בסר, אלא למי שאוכk את פרי כרמו כשהוא עדין בסר, לפני הבשלתו (עי' אכל פַּגָּה), ומובן שבעת הבציר ,קהינה שִניו, כלו' לא יהיה לו מה לגרוס בשניו.
וכן אף בערב' זו היא משמעתו היחידה של הפעל קהי قوى או אקתהי أقتوى: לא יכל האדם לאכֹל — אמנם שם מפני חסר תאבון, כהתפתחות מאֻחרת של הוראת הפעל— ובעל ה"לסאן על-ערב" מבאר אף את שם הקהוה באמרו כי השותה ממנה אין לו תאבון לאכל.
ממשמ' יסודית זו של קהה: לא היה לו מה לאכל, מתבארים כל שמושי הפעל, כפי שמובא בהערות הבאות, וליתר באור עי' מאמרו של טורשטניר, לשוננו יג עמ' 179-180.]

2 [כך בדפוס ויניציא ש"ה, ומעין זה בהוצאת ויס, בודאי בטעות. וברש"י לפסוק ויקר' כו כ: ותם לריק כחכם, הרי אדם שלא עמל, שלא חרש, שלא זרע, שלא נכש, שלא כסח, שלא עדר, ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו, אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו הרי שניו של זה קהות, וקרובה לזה נסחת המלבי"ם בהוצאת הספרא שלו. וברור שאין כאן קהית השנים תוצאה של אכילת בסר אלא של הנזקים בשדה המביאים לידי נקיון שנים.]

3 [צ"ל והלקהו אין.]

4 [כלומר, שהיא בסר.]

5 [צ"ל כל המזדווג להם.]

6 [כך בכ"י מבית הנכות הבריטי שבספריה הלאמית בירושלם, ובדפוסים נצטרפו שני המאמרים בטעות, והכונה גם כאן: מי שאוכל את פרי הגפן כשהוא בסר, כמו במקרא.]

7 [עי' הִפע', הערה.]

8 [במד"ר שה"ש ז, צוארך: וקהו שניו של אותו רשע ונמסו כדונג, בתוספת מוטעית.]

9 [ומעין הדברי האלה בארמית בתרגום הירושלמי לכתוב בראש' לג ד. עשו הוה בכי על דקהאן שינוי ויעקב הוה בכי על שעשיעת צווריה. ובתרגום יונתן בהתפתחות מאחרת: עשו בכא על צערא דשינוי דאתמזמיזו ויעקב בכא על צערא דצווריה.]

10 [בקטעי מדרש והגדה גנזי שכטר א, 274 במקום זה: קהות ונשברות. ואין ונשברות אלא תוספת מוטעית.]

11 [כך צ"ל במקום והופיע שבדפוסים, עי' עץ יוסף.]

12 [נ"א קוהה.]

13 [ביונ'  συντόμως, בקצור.]

14 [מפרשי המדרש, שלא עמדו על כל קשרי המלה, נחלקים בבאור הבטוי: היתה נפשם קוהא לאכול; מתנות כהונה (שדבריו חשובים מפני נוסחאות הספרים הנזכרות בהם) מבאר: קוהא לאכול, כלו' קוהא ושבעים, והג' בספרים ישנים שבעים מלאכול, תן לנו וכו' ,כלומר אין אנו יכולין לאכול ובספר ישן גרס משה רבנו נפשנו קוהא מלאכול וכן לקמן, וגירסת הספר יש לקיימו בדוחק וכו' — ז"א כאילו הפרוש אין לנו תאבון לאכל, וזאת בעצם על פי הקריאה: קוהא מלאכול, והרמב"ן מזכיר דרוש זה בפרושו לבראשית מט י (יקהת עמים) במלים אלו: מצאתי עוד שם במדרש חזית הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן והיתה נפשם קוהה לאכול וכו' והעניין שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח שנדבק בו הריח הטוב — ז"א כאילו פרוש המלה קוהה להפך, התאוה לאכל.
אבל למעשה אין כונת הפסוק לא לשביעה (מלאכול) ולא לתאוה (לאוכל) דוקא, אלא "נפשם קוהה מלאכול" (כך) היא היא מה שישראל אומרים על עצמם: תן לנו מה לאכול, כאילו נאמר שניהם קוהות מלאכול. כי-כך המצב במסֻפר: הפסח הוא בידו של משה, ואין משה נותן לישראל לאכול, ועל כן שניהם ונפשם קוהות. וכן מסֻפרים הדברים בקצור בשמות רבה יט: וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונשבו בג"ע ומן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח וכו' נתכנסו כל ישראל אצל משה א"ל בבקשה ממך האכילנו מפיסחך, מפני שאנו עיפים (ואין עיף אלא רעב וצמא, כלשון הכתוב בבראשית כה ל: הלעיטני נא מן האדם אדם הזה כי עיף אנכי) מן הריח, היה אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלים וכו'. לפי זה הפסח הוא פסחו של משה, והוא עדיין אינו נותן לישראל לאכול ממנו, ושיניהם ונפשם קֹהות מלאכל, בנקיון שנים.]

15 [נ"א שהקיאות וצ"ל שהקוהות, עי' בהערה הבאה.]

16 [התלבטו במאמר זה גדולים, הואיל ולא עמדו על משמ' הפעל קהה, קהו השנים, קהתה הנפש, במשמ' לא היה לבעליהן מה לאכל. וזאת הכונה: מי שאין לו כלום לאכל, הוא אוכל אפילו בסר ואפילו מעי אתרוג, ועי' במאמר הנזכר.
מחק לפי זה את המאמר מתוספתא תרומ' י ב בערך קָאָת.]

17 [עי' בהערה שאחר זו.]

18 [צ"ל שנתזה, כמו בירושלמי המובא לעיל.]

19 [דרשה זו על משה רבנו שנעשה צוארו של שיש עד שקהתה החרב, שלא יכלה לנשך אותו, אינה אלא העברת הדרשה של יעקב, שבא עשו לנשכו בשניו. כי בעוד שנזכר צוארו של יעקב בכתוב, ועל כן נדרש עליו הפסוק בשיר השירים "צוארך כמגדל השן", אין צוארו של משה בכתוב. וגם כאן נאמר בדרשה ראשונה אך: קהתה החרב, כלו' לא יכלה לנשך. אך הואיל ונוספה לדרשה זו של ר' ינאי גם דרשתו של ר' אביתר, שלפיה אף נתזה החרב מעל הצואר, על כן כתבו אף קהתה החרב מעל הצואר —  כאילו יש בקהתה המשמעות של נתזה, נהפכה או נתחלקה. ולא עוד אלא הואיל וכבר לא הבינו המאֻחרים את הבטוי קהתה החרב. הוסיפו מלה מבארת כגון ההוספות לדרשה על יעקב ועשו וכגון המלה "ונשברה" בירושלמי המובא לעיל, שאינה אלא תוספת שבטעות.]

20 [עי' פִע', קֵהָה הרקיע.]

21 [כך צ"ל ולא קורא כבדפוסים.]

22 [עי' בהערה שאחר זו.]

23 [מעין פרוש לצרוף קהויי לב יש לראות במלים יכרתו לבם ולא יחוסו על אדם, כלו' יעקרו כאלו את לבם מקרבם לבל ירחמו — ואין מקום לתקונים שהֻצעו (עי' בהערות אלבק למקום), וכנראה השתמש כותב הדברים במלה קהוי בעקר ע"פ ההבנה המאֻחרת של קהה במשמ' נטלה חורפתו וכדו'.]

24 [ע"פ הבנה זו בכתובים.]

25 [ע"פ הבנה זו של קהה, ועי' פִע', הערות.]

26 [ע"פ כל שמושו של פעל זה אין להבינו גם כאן במשמ' לא חד, ולמעשה לא הושג בדרך זו כל פרוש מסתבר לכתוב, ומה זול תכנו של משל זה אם אין כונתו אלא זו, שצריך ללטש את כלי הברזל לפני השמוש בהם. אלא הכונה לעובדה, המשמשת נושא לפתגמים אצל כל העמים, שהברזל מתקלקל ומעלה חלודה אם האדם מקהה את שִׁנּוֹ של הגרזן והחרב, ואינו נותן להם לאכל ולנשך, וזאת כדבר מוסר לאדם שגם הוא צריך לגבר חילים ולהשתמש באבריו וברוחו לעבודה. וזה פרוש הכתוב: אם בטלת את הברזל מאכילה, מפעֻלה, כלום לא יקלקל את פניו, ויעלה חלודה? כך וחילים יגבר האדם, בעבודה ובתורה, ויתרון לו אם הוא מכשיר את עצמו בחכמה.]

27 [שם בדרוש על אותו פסוק בא גם מאמרו של ריש לקיש: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל וכו' ואין ספק שהעקר גם כאן: שלמודו קההעליו, כלשון הכתוב. ועי' נִפע' והִתפ'.]

28 [כמבֹאר גם לקמן בבנין נִפע', השתמשו חז"ל לגבי ההלכה בלשונות לקוחות מענין האכילה. כך אמרו גרס, במשמ' למד וסבר, ולא גרס במשמ' לא הסכים, וכך בא גם קהה, שהוא הנגוד של גרס, במשמ' לא גרס, לא סבר כך. והמפרשים התקשו בפרוש הבטוי.]

29 [במדב"מ: ר' יהושע קיהא. בספרא ויס תזריע, פרשת נגעים פרק ב: רבי יהושע אומר כהה. וכן בנזיר סה:: ורבי יהושע אומר כיהה, מאי כיהה, אמר רב יהודה כיהה וטהור, ודילמא כיהה וטמא וכו'. ובנדה יט.: ורבי יהושע אומר כהה ואמר רבה כהה וטהור בנגעי (צ'ל כנגעי?) בתים. וברש"י שם: כהה טהור, הרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב והנה כהה הנגע וכו' ובשם רבי משה הדרשן שמעתי קיהה, כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת"כ ר' יהושע קיהה וטיהר ע"כ. ועי' בתוס' שם, ד"ה אמר. ושם מובא: ורבינו תם (צ"ל ורבינו חננאל) גריס ור' יהושע קיהה, פירוש עמד למנין דקיהא לשון אסיפה כמו מקהן אקהייתא בשוקא וכו' ועי' גם בתוס' סנה' פז:, ד"ה רבי, ובערוך ערך כה ושם ערך קה, ובתוס' יבמ' קי:, ד"ה וקמקוו. ועל פי הנוסח ר' יהושע אומר כהה, יהי פרושו כהה, לא ברור, ואז אין המאמר ענין לשרש קהה.]

30 [אין גם שמושים אלו אלא תמונות, בהמשך הדרשות על הכתוב אם קהה הברזל, שהוא עצמו כבר משוה את החכמה לברזל, ואין להניח שהיו שמושים כאלו בלשון ממש.]

31 [עי' בהערות לפִע' והִתפ'.]

32 [ז"א הקל.]

33 [כשם שמסֻפר (עי' לעיל, קל) על זבח הפסח הראשון כי קהו שני העם ונפשם, הואיל ולא נתן להם משה לאכול מזבחו עד שהפרישו את הזרים מביניהם ונמולו, כך אל תתן לרשע זה לאכל מן הפסח, ורמז לכך בדברי הכתוב אשר עשה יי' לי: לי ולא לו נתן לאכל מן הפסח.
וכבר בא בטוי זה גם בדברי ב"ס העברי, עי' לקמן בסהמ"א, הערה.]

34 [כלומר: למה לא אכלתם בעולם הזה, כלשון חז"ל: תלמידי אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה אב' ה יט.]

35 [כלומר: ולאכל לא השארת לי דבר. ונראה שאין הדברים על אבא בנו של רבה אלא הכפלה מוטעית של הדברים על רבה עצמו.]

36 [כלומר: הרעיבם, ולא כלכל את שיבתם.]

37 [אינו נותן להם מטוב האל, בעוד "ועמי את טובי ישבעו".]

38 [המלים אין בריה יכול לטעמו הן באור נכון למלים שהוא מקהה את שיניו, מרעיבו.]

39 [אמנם לא נשמר המקור העברי של פסוק זה, אבל מן הסורי: לא תאזל עמה איך צבינה דלא נרגזך ולחרתא נקהא שניך, והיוני γομφιάσεις τος ὀδόντας יוצא ברור, כי היה בטוי זה במשמ' ירעיבך, לא יכלכל את שיבתך, במקור, וגם מ. צ. סגל וא. כהנא תרגמו: לא תשחק בו (צ"ל לא תרַצהו) פן יצערך ובאחרית יקהה שניך.]

40 [אמנם ספק הוא אם היה בטוי כזה במציאות, ואפשר שאין כאן אלא התפתחות של מאמר אחד, שעקרו: תלמיד חכם שנתקהה עליו תלמודו כברזל (עי' קל, נפע'), ואך מתוך הקריאה או המבטא תלמידו במקום תלמודו  הגיעו לידי צורת הגרוש על הרב שנתקהה עליו תלמידו וכדומה, שאינו בא כך במקור אחר.]