א. קֻבָּה

ש"נ, — בית זנות1 וכדו': ויבא אחר איש ישראל אל הַקֻּבָּה וידקר את שניהם (שם שם). 

— ובתו"מ, קֻבָּה של זונות וכדו': מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות2 (ע"ז יז:). אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה שמא בקובה3 הוא (מד"ר בראש' צא). לך ותקן להם קובות והנח להם מאכל ומשתה והושב בהן נשים יפות (אדר"נ א). — ובסהמ"א: אל קבתה, בקובה שהיתה שם עם אחי זמרי (ראב"ע, במד' כה ח). — °ובמשמ' אבר הנֵקבוּת, כמו ב. קֵבָה: פעם אחת הלכו (אמותם של בן סירא ורב פפא ורבי זירא) לבית המרחץ ונכנס להן בקובתן זרע מישראל ונתעברו (א"ב דבן סירא, אוצר מדרשים, איזנשטין, 43). עד שבאת בתו של אותו צדיק (ירמיה) לבית המרחץ, נכנסה (הטפה) בקובתה ולשבעה חדשים ילדה בן (שם שם).



1 [זאת משמ' המלה קובתא, קוביתא גם בסור', ושם בא גם קבבא, קובבא במשמ' זונה; מְקַבֵּב, מטֻמא בזנות, ועל כן נראה שיש להפריד מלה זו מן קֻבָּה, במשמ' כִּפַּת הבנין, שהיא כנראה שאולה מן הרומ' cup(p)a במשמ' חבית וכפה. וכנראה שיש לחבר א. קֻבָּה שבמקרא עם קבב (במשמ' קלל) אשר משמעות' בלשון תִּגְרֵי (ענף של הכוש') היא בוז וקלון (השוה דברי ליטמן, ZA  XIV, עמ' 28), ועל כן קֻבָּה שם נרדף הוא עם קָלוֹן, הבא גם במשמ' בית זנות.
והשבעים תרגמו את המלה ϰάμινος, כירה, והפרשנים העברים הבינוה במשמ' ב. קֻבָּה או אהל, וזאת בהשפעת הערב', אך גם בלשון זו יש לראות את המלה במשמ' זו כשאולה מרומית. ובתו"מ דרשו את המלה במשמ' ב. קֵבָה, (עי' שם), בית הנַקָבוּת.]

2 [בנוסח הערוך חסר: של זונות.]

3 [בקצת דפוס': בקובא.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים