קֻבְלָן
*, קֻבְלָנָה1, שזו"נ, — מעשה הקוֹבֵל על רעהו: לא אליכם כל עוברי דרך וכו' מכאן לקובלנא2 מן התורה (ר' יוחנן, סנה' קד:). — ובסהמ"א: נשאו נהרות ה' לשון צעקה וקובלן הוא זה, אהה ה' הנה האומות השוטפים כנהרות נשאו קולם יהמיון וכו' (רש"י, תהל' צג ג). שפסוק ראשון הוא תוכח' וקבלנות (אור החיים, בראש' כ י). ועי' ג. קֹבֶל, הערות.
1 [עפ"י הארמ' קובלנא.]
2 [בערוך: לקבלנא.]