1 [לאו דוקא קמע בכתב, אלא גם לחש שבעל פה, או סגלה סודית אחרת. במשמ' זו ולא במשמ' מסורת ומנהג שקבלנו מרבותינו (כפרוש רש"י), שאינה בתו"מ, באה מלה זו בארמ' שבתו"מ: רבי אמי ורבי אסי הווי עיילי ביה (בבית הכסא שמזיקים מצויים בו), חד וחד לחודיה ולא מתזקי, אמרי להו רבנן לא מסתפיחו, אמרי להו אנא קבלא (גרסת הערוך ובספרים, ע"פ רש"י: קבלה) גמירינן (ז"א סְגֻלָּה כנגד למדנו), קבלא דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, קבלא דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי (ברכ' סב.),  וכן כתב הערוך (ערך קבל): פי' אם אדם צנוע ושותק בבית הכסא, היא קמיעתו שיצילנו מהמזיקין וכו'. ובפירוש רסע"ג למס' ברכות (ורטהימר, כא:): קיבלא לי, סוד אעשנו, ועי' הערת ורטהימר לזה. וזה לשון קטע מכתבי הגאונים מן הגניזה (גנזי שכטר ב, גינצבורג, 95): דביומי דרבנן דתלמוד הוה שכיחין מזיקין וקארו להון שידים ושעירים והוה ידעין דרוביהון הוה שכיחין בבתי כסאות ומזיקין בני אדם כדאמרינן ההוא בית הכסא דהוה בטיבריה דהוה עילי ליה בי תרי ביממא ומיתזקי, ר' אמי ורבי אסי הוה עילי חד חד לחודיה, אמרו להו רבנן לא מיסתפיתו, אמרו להו קיבלא גמירינן, אמרא ליה אימיה לראמי בר חמא כי עילת לבית הכסא לא בעית איניש בהדך, אמ' לה קיבלא גמירנא דאמ' מר קיבלי דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, קיבלי דייסורי שתיקותא ומיבעי רחמי, ע"כ. ומעין זה נמצא בכתובות על הכוסות והספלים של המלחשים אשר נתגלו בבבל: ולרוחי בישתא ולחומרי זידניתא ולגיסי וקיבלי וליליתא דיכרי וניקבתא וכו' (Montgomery, Aram. Incant. Texts, עמ' 141). אף אנתי ליליתא בישאתא קיבלי ביש(י) (שם, 154). ועי' גם אוצ' הגאו', ברכ', נספח, 70, בהערה. וכך באה המלה קַבְלָה או קַבַלַה قبلة גם בערב' במשמ' קמע וסגֻלה. ואמנם מקור המלה לא התברר. יש שרואים בה בעקר סגֻלה נגד דבר מלשון קֳבַל, כנגד בארמ', ואמנם אפשר שגם מלה זו במקורה היא קְבָלָה מן ב. קָבַל במשמ' גערה שגוערים בה במזיקים, כלשון הכתוב: יגער יי' בך השטן (זכר' ג ב), בעקר אפוא כערב' קַוַּאלַה قوّالة במשמ' דבור נשגב וכדו', ולפי זה תהי קבלה قبلة  בערב' במשמ' קמע מלה שאולה מארמ', וכך נראה.]

2 [ספר מעשה המרכבה מובא בשבה"ל השלם סי' י"ג, כ' עי"ש וכן בתניא ענין תפלה (הערת אלבק).]