קל לא נמצא במקורות הקדומים.

— נִפע', נִקְהֲלוּ, נִקְהָלִים, הִקָּהֵל, יִקְּהֵל, תִּקָּהֵל, יִקָּהֲלוּ, — נִקְהַל העם, נִקְהֲלוּ בני אדם, נזעקו, התאספו, sich versammeln; s'assembler; to assemble: וַיִּקָּהֲלוּ כל עדת בני ישראל שלה יהוש' יח א, שם כב יב. ויצאו כל בני ישראל וַתִּקָּהֵל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל יי' המצפה (שפט' כ א). ויעבר בכל שבטי ישראל אבלה ובית מעכה וכל הכרים וַיִּקָּהֲלוּ1 ויבאו אף אחריו (ש"ב כ יד). אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר לְהִקָּהֵל ולעמד על נפשם (אסתר ח יא). נִקְהֲלוּ היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם (שם ט ב). וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר וכו' ושאר היהודים אשר במדינות המלך נִקְהֲלוּ ועמד על נפשם וכו' והיהודיים אשר בשושן נִקְהֲלוּ בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו וכו' (שם שם יה-יח). — ונִקְהֲלוּ אל מקום: וַתִּקָּהֵל העדה אל פתח אהל מועד (ויקר' ח ד). — ונִקְהֲלוּ למקום: וביום הרביעי נִקְהֲלוּ לעמק ברכה (דהי"ב כ כו). — ונִקְהֲלוּ על אדם, אצלו: וַיִּקָּהֵל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שמות לב א). וַיִּקָּהֲלוּ על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם (במד' יו ג). ויהי בְּהִקָּהֵל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן (שם יז ז). ולא היה מים לעדה וַיִּקָּהֲלוּ על משה ועל אהרן (שם כ ב). — ונִקְהֲלוּ אל אדם: וַיִּקָּהֲלוּ אל המלך שלמה כל איש ישראל (מ"א ח ב). מדוע נבית בשם יי' לאמר כשלו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב וַיִּקָּהֵל כל העם אל ירמיהו בבתי יי' (ירמ' כו ט). וַיִּקָּהֲלוּ אל המלך כל איש ישראל בחג (דהי"ב ה ג). — ובתו"מ: בקהלם אל תחד כבודי, בשעה שהן נקהלין על משה בעדת קרח (מד"ר בראש' צח). — ואמר הפיטן: ולדיו חון בעוצר נקהלים, פארך מביעים ושמך מהללים (משלם בר קלונימוס, אחדת, קרוב' יוה"כ). — ואמר המשורר: לכבוד כתב ידך ביום שנקהלו תזכר ותצילם בעת יתהלכו (שלום שבזי, אזיל דמעותי, שירי תימן, 99). כי סבבו עלי כלבים, מכל עברים נקהלו, פרא ואריה עם זאבים, לבו ונפשו הבהלו. (הוא, אם ננעלו, שם, 158). ואשמחה בין המסבים, מה טוב ונעים נקהלו (שם שם). תורה נביאים עם כתובים, מזה אלי זה ישאלו, אשאל לדוד בין הכרובים, ייטיב לעם שנקהלו (שם, 159). קומו עלו, עם נסגלו, חן קבלו, הקהלו, ציון תְּהוּ עולים (הוא, מה טוב, שם 169).

— הִפע', הִקְהַלְתָּ, הִקְהִילוּ, הַקְהִיל, הַקְהֶל-, הַקְהֵל, הַקְהִילוּ, יַקְהִיל, יַקְהֵל, יַקְהִיל, יַקְהֵל, יַקְהִלוּ, — הִקְהִיל את העם, אסף אותו, הזעיקוֹ: יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחרב באמר יי' אלי הַקְהֶל לי את העם ואשמעם את דברי (דבר' ד י). הַקְהֵל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך (שם לא יב). וַיַּקְהֵל דויד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים (דהי"א יג ה). וַיַּקְהֵל דויד את כל ישראל אל ירושלם להעלות את ארון יי' (שם יה ג). — ואת העדה, הקהל: וַיַּקְהֵל משה את כל עדת בני ישראל (שמות לה א). ואת כל העדה הַקְהֵל אל פתח אהל מועד (ויקר' ח ג). ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני (במד' א יח). והקרבת את הלוים לפני אהל מועד וְהִקְהַלְתָּ את כל עדת בני ישראל (שם ח ט). וּבְהַקְהִיל את הקהל תתקעו ולא תריעו (שם י ז). וַיַּקְהֵל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד (שם יו יט). קח את המטה וְהַקְהֵל את העדה אתה ואהרן אחיך וכו' וַיַּקְהִלוּ משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע (שם כ ח-י). — ואת זקני העם: הַקְהִילוּ אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם (דבר' לא כח). אז יַקְהֵל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם (מ"א ח א). וַיַּקְהֵל דויד את כל שרי ישראל שרי השבטים ושרי המחלקות המשרתים את המלך ושרי האלפים ושרי המאות ושרי כל רכוש ומקנה למלך ולבניו עם הסריסים והגבורים ולכל גבור חיל אל ירושלם (דהי"א כח א). — ואת אנשי המלחמה: ויבאו רחבעם ירושלם וַיַּקְהֵל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן מאה ושמנים אלף בחור עשה מלחמה להלחם עם בית ישראל (מ"א יב כא). הלשלל שלל אתה בא הלבז בז הִקְהַלְתָּ קהלך לשאת כסף וזהב לקחת מקנה וקנין לשלל שלל גדול (יחזק' לח יג). — ובלי השלמה: אם יחלף ויסגיר וְיַקְהִיל ומי ישיבנו2 (איוב יא י). — ובתו"מ: בא פפוס ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה (ברכ' סא:). בקהלם אל תחד כבודי, כשיקהיל3 קרח את עדתו לחלוק לא יתיחד שמי עליהם (מד"ר בראש' צט). — ובסהמ"א: מש'  הקהיל4 את יש' ואמר להם אתם נצבים היום כלכם וגו' קטעי מדרש והגדה, גנזי שכטר א, 156. — *הַקְהֵל, קריאת משנה תורה על ידי המלך ביום ראשון של חל המועד סכות שלאחר השמיטה באזני כל ישראל, ככתוב בדברים לא יה: הַקְהֵל את העם וכו': באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין, אבל זמן עצי כהנים וט' באב, חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין (מגי' א ג). — ואמר המשורר: לבית השואבה נרוץ בשמחה, וההקהל כל אבות ובנים, ונשיר לך בשיר מזמור לתודה, וההלל עלי עוגב ומנים (דוד בן שלמה הלוי, אשמח, שירי תימן, 236). וגנצ'ר כיף הוא אלהקהל וההלל בכל יום5 (שם, 280). — ותה"פ, *בְּהַקְהֵל, בנכחות כל הקָהָל: פרשת זו (קדושים) נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה (ר' חייא, מד"ר ויקר' כד). למה נקרא שמו קהלת, שהיו דבריו נאמרין בהקהל, ע"ש שנאמר אז יקהל שלמה (שם קהל' א ב). — ואמר המשורר: נשמחה עמך ונגל, נענה לאל בהלל, נשבח אתך בהקהל, נדרשה פשט וסודי (סעדיה בן עמרם, תן אשישה, שירי תימן, 43).

— הִתפ', *הִתְקַהֵל, —  כמו נִפע': ד"א ולו יקהת עמים, מי שאו"ה מתקהלין עליו שנא' שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו (מד"ר בראש' צט).

— קל, בינ' פָעוּ' °קָהוּל, מ"ר קְהוּלִים, — כמו נִפע', ואמר הפיטן: ואחריו בכו אראלים וספדוהו והילילו בני אלים והם צפופים כתלי תלים חבילות קהולים ואהלים כלולים (מי גבר, קבץ על יד יא, כג).

— פִע', °קִהֵל, — כמו הִפע': קהלת, על שם שקיהל חכמות הרבה (רש"י, קהל' א א). —  ואמר הפיטן: מלך קהל מלכי אדמה, בסערו משא דומה (ר"א קליר, מלך אזור, יוצ' א ר"ה). קיהלו גדודים ואיחדו רבבם (יוסף אלברדאני, פיוט ז פסח, גנזי שכטר ג, 105).

— הָפע', °הֻקְהַל, — נוהג בדבור ובספרות.