ש"ז, סמי' קְלוֹן, כנ' קְלוֹנֵךְ, — בוז, חרפה, Schande; honte; shame: שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קְלוֹן בית אדניך (ישע' כב יח). שמעו גוים קְלוֹנֵךְ וצוחתך מלאה הארץ (ירמ' מו יב). כבודם בְּקָלוֹן אמיר (הוש' ד ז). סר סבאם הזנה הזנו אהבו הבו קָלוֹן מגניה (שם שם יח). שבעת קָלוֹן מכבוד שתה גם אתה והערל (חבק' ב יו). מלא פניהם קָלוֹן ויבקשו שמך יי' (תהל' פג יז). כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים1 קָלוֹן (משלי ג לה). נגע וְקָלוֹן ימצא (הנואף) וחרפתו לא תמחה (שם ו לג). יסר לץ לקח לו קָלוֹן (שם ט ז). בא זדון ויבא קָלוֹן (שם יא ב). אויל ביום יודע כעסו וכסה קָלוֹן2 ערום (שם יב יו). ריש וְקָלוֹן פורע מוסר ושמר תוכחת יכבד (שם יג יח). בבוא רשע בא גם בוז ועם קָלוֹן חרפה (שם יח ג). גרש לץ ויצא מדון וישבת דין וְקָלוֹן (שם כב י). אם רשעתי אללי לי וצדקתי לא אשא ראשי שבע קָלוֹן וראה עניי (איו' י יה). — ובמשמ' עֶרְוָת האדם, ובהשאלה לעיר ועם: וגם אני חשפתי שוליך על פניך ונגלה קְלוֹנֵךְ (ירמ' יג כו). וגליתי שוליך על פניך והראיתי גוים מערך וממלכות קְלוֹנֵךְ (נחו' ג ה). — ואמר בן סירא: אל תתכבד בקלון אביך כי לא כבוד הוא לך (ב"ס גני' ג י). כבוד וקלון ביד בוטא ולשון אדם מפלתו (שם ה יג). — ובתו"מ: כהן מעמידה (את הסוטה) לפני הכל  לראות קלונה (תוספת' סוטה ג ב) .המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא (ר' יוסי בן חנינה, ירוש' חגי' ב א). עכו"ם הבא על הבהמה מהו, תקלה וקלון בעינן, והכא תקלה איכא קלון ליכא (סנה' נה.). זה (ישראל) קלונו מרובה וזה (עכו"ם) קלונו מועט (אביי, שם שם). והרי אילנות דאין קלונן מרובה, ואמרה תורה השחת שרוף וכלה (שם שם). כל המכבד חבירו לשום ממון סוף שנפטר ממנו בקלון, וכל הבוזה את חבירו לשום מצוה סוף שנפטר ממנו בכבוד (ר' אלעזר הקפר, אדר"נ כט). חומסני אתה בדברים, למה, שאתה שומע בקלוני ושותק (ר' יהודה בר סימון, מד"ר בראש' מה). וקיקלון על כבודך, מקיא מלמעלן וקלון מלמטה (שם אסת', פתיח' פרשה ג). — ובסהמ"א: ותאות המשגל מהתאוות הרעות והמגונות וכל שכן הקלון אשר בה והבוז (רש"ט פלקירא, ראשית חכמה א, 15). ונמצאו תמיד שתי הכתות הללו מקבלות לשון הרע וגורמין קלון לחבריהם (מנוה"מ לר"י אלנקאוה ד, 350). — ואמר הפיטן: קלונו החרט בעט לזכור (ר"א קליר, אזכיר סלה, קרוב' שבת זכור). — ואמר המשורר: ואיך אוכל לכופף לב בעיניו ימי חייו ביום קלון כמותו (ר"ש הנגיד, הנרפא הזמן, ברודי, 55). — ומ"ר °קְלוֹנִים, קְלוֹנוֹת: תציץ מחרכי מצוקי חלדה, תשגיח מחלונות קלונות זמנה (ר' ידעיה בדרשי, בחינת עולם יד). — ואמר המשורר: ואשחקם ואדרוך במותיהם ואשביע פניהם בקלונים (רשב"ג, עטה הוד, דוקס, 16). בטוב לבי ארומם כל בני בוז ואשביע מתי נאוה קלונים (ר"י חריזי, תחכ' כו, 236). מצא אשה מצא לו בשת הפנים, חרפתו לא תמח ימצא בוז וקלונים (עמנו', מחב' א, 12). ולובש לבוש בוז כעוטה מעיל בוץ ועל צוארוניו קלוניו קמיעים (שלמה בונאפיד, תנו קול, דברי חכמים, פז). מרבים קלונים, בוזים שרידים נכונים (ר"ש שבזי, לבי ועיני, שירי תימן, 196). — *ובמשמ' בית זונות3: האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי, בזמן ששניהם עומדין בקלון האיש קודם לאשה, מעשה שהלך ר' יהושע ואמרו לו יש כאן תינוק אחד ירושלמי יפי עינים וטוב רואי ועומד לקלון4 והלך ר' יהושע לבודקו (תוספת' הורי' ב ה). מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים (גיט' נז:). אספסיאנוס מלא ג' ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון של רומי (מד"ר איכ', על אלה אני בוכיה). — °אות הקלון, במשמ' שורה מן הקוראן: באו אליו ועשה לו אות הקלון5 וכתבו והרכיבו שמותם כל אחד ואחד (קטע מספר היחוד, תרביץ ב, 77).