1, ש"ז, קָמַח, ― דגן טחון שממנו יאפה הלחם, Mehl, farine, flour: וגדעון בא ויעש גדי עזים ואיפת קֶמַח מצות (שפט' ו יט). ותקח קֶמַח ותלש ותפהו מצות (ש"א כח כד). משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וְקָמַח וקלי ופול ועדשים וקלי (ש"ב יז כח). ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קָמַח (מ"א ה ב). חי יי' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קֶמַח בכד ומעט שמן בצפחת (שם יז יב). כד הַקֶּמַח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר (שם שם יד). ויאמר וקחו קֶמַח וישלך אל הסיר (מ"ב ד מא). קחי רחים וטחני קֶמַח (ישע' מז ב). כי רוח יזרעו וסופתה יקצרו קמה אין לו צמח בלי יעשה קֶמַח2 אולי יעשה זרים יבלעוהו (הוש' ח ז). ― ומיני קמח, קֶמַח סֹלֶת: מהרי שלש סאים קֶמַח סלת לושי ועשי עגות (בראש' יח ו). ועי' סֹלֶת. ― קֶמַח שעֹרים: והביא את קרבנה עליה עשירת האיפה קֶמַח שערים (במד' ה יה). ― ומאכל קמח, מאכל עשוי מקמח: מביאים לחם וכו' מאכל קֶמַח דבלים וצמוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרב (דהי"א יה מ). ― ובתו"מ3: נאמנים על החטין ואין נאמנים על הקמח ולא על הפת (פאה ח ג). הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר וכו' פטור מן הדמאי (דמאי א ג). המפריש את חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן, העיסה עצמה חייבת בחלה, והקמח אם יש בו כשיעור חייבת בחלה ואסורה לזרים (ר' יהושע, חלה ב ה). אין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד (פסח' ב ח). חטה חטים שאיני טועם אסור בהן בין קמח בין פת (נדר' ו י). מנחת העומר וכו' היתה באה גרש וזו (מנחת סוטה) באה קמח (סוטה ב א). נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת (אבו' ה טו). משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא ברצון חכמים (ר' מאיר, מנח' י ה). הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החטים, קמח יביא סלת, בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן ולבונה וכו' (מנח' יב ג). הלוקח יין ליתן לתוך הקילור וקמח לעשות מלוגמא ורטייה פטור מן הדמאי וחייב בודאי (תוספת' דמאי א כה). אין מוללין את הקדירה בפסח והרוצה שיבלול נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ וי"א אף נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח (ת"ר, פסח' מ:). ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וכו' ללמוד תורה (יומ' לה:). אין שונין4 קמח ביום טוב (תנא קמיה דרבינא, ביצ' כט:). סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין, סאה קמח סאה סלת סאה סובין סאה מואסין וסאה קיבוריא (ר' יוסי, כתוב' קיב.). הוספת קמח הוסיף5 מים (תנחו' ראה יד). ― ובפתגם: אם אין קמח אין תורה6, אם אין תורה אין קמח (ר' אלעזר בן עזריה, אבו' ג יז). ― ומ"ר *קְמָחִים, קמחין, מיני קמח: כל הקמחין והסלתות של בית השוקים טמאים (מכשיר' ו ב). הקמחין והסלתות מעלין זה את זה (ר' נחמיה, תוספת' תרומ' ו ו). אין מכסין לא בתבן ולא בקש ולא בגבבה ולא בקמחין ולא בסלתות (שם חול' ו יא). והיה באכלכם מלחם הארץ, שומע אני אף הקמחים במשמע (ספרי במד' קי). וכולן שבללן תבואה קמחים ובציקות מצטרפות (ר' חייה, ירוש' חלה א א). בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות שהן חייבין בחלה וכו' (שם שם ב א). לא יחלקו מנחות כנגד עופות שהללו מיני דמים והללו מיני קמחים (קידוש' נג.). חיטין ועשאן קליות הקמחים והסלתות שלהן מותרין (ע"ז לז:). התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה (מנח' ע:). ― *ובהשאלה במשמ' אבק לבן כקמח של פטריות, עפוש7, Schimmel; moisi(ssure); mould: אינו מביא לא מפיה (של החבית) מפני הקמחין ולא משוליה מפני השמרים (מנח' פ ז). יין שעלה בו קמחין פסול (ר' יוסי בר' יהודה, שם שם). ― ובסהמ"א: ואם משאר קמחים הוא (הבצק שבו צלו את הבשר) האדימה מותר (אסור), לא האדימה אסור (מותר) (והזהיר, ויקרא, א:). והאומרו בתפלה לא חש לקמחו8 (סדור רש"י ת"ל, 216). ועתה עמד אחד ולא משל ברוחו ולא חשש לקמחו ונסב על הבית וכו' (רשב"א, הקד' משמרת הבית). שבלל ועירב כל הקמחים ביחד ועשה מהן עיסה (סמ"ג מ"ע קמא). ― ואמר המשורר: בכלתך חתן תשמח ברוב ממון ורוב קמח (אביתר, אמת אתה, שירי תימן, 14). ― °קֶמַח הנתר: קמח הנתר (מעהל קריידע אדער מאנדל מיליך) הוא מין עפר דק ולבן מאד וקל כקצף (שוים) אשר לזאת יקרא גם עפר הקצף (ר"ב לינדא, ראשית למודים א ז, לג.).