קוֹנָה1, ש"ז, כנ' קֹנֵהוּ, קֹנֵיהֶן, — א) הלוקח סחורה במחיר, Käufer; acheteur; buyer:והיה כעם ככהן כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כַּקּוֹנֶה כמוכר (ישע' כד ב). בא העת הגיע היום הַקּוֹנֶה אל ישמח והמוכר אל יתאבל (יחזק' ז יב). רע רע יאמר הַקּוֹנֶה ואזל לו אז יתהלל (משלי כ יד). — ואמר בן סירא: אל תועץ וכו' עם סוחר על מתגר ומקונה על ממכר (ב"ס גני' לא יא)2. — ובמדרש: אחשורוש ראש למוכרים, המן ראש לקונים (מד"ר אסתר פתיח'). — ב) במשמ' בעל הדבר, Eigentümer; propriétaire; proprietor: ידע שור קֹנֵהו וחמור אבוס בעליו (ישע' א ג). — °ובדקדוק, קֹנֶה, כנוי הקנין המצֹרף לשם ביתי, ביתך וכו': ודע כי עקרי סימני כל הדברים שידבר אדם עליהם הם עשרה, ורב סעדיה הגאון ז"ל יקראום עשרת הקונים, והטעם כי הם קונים כל הדברים, ואלו הם אֲנִי וסימנו בסוף המלה יו"ד והשני אֲנַחְנוּ וסימנו בסוף המלה שנים נו"ן עם וא"ו וכו' אַתָּה וכו' אַת וכו' אַתֶּם וכו' אַתֶּן וכו' והשביעי הוא לשון יחיד זכר וסימנו וא"ו יָדוֹ, שְׁמָרוֹ וכו' והנה אלה עשרת הקונים ימצאו עם קצת המלות ועם השמות שהם נגזרים מהפעלים ועם כל הפעלים (ראב"ע, צחות, ברלין תקכ"ח, כא:-כב.) והנה נאמ' ממלת בֶּגֶד עם עשרת הקונים בִּגְדֵי, בִּגְדֵינוּ, בִּגְדְךָ, בִּגְדְךְ, בִּגְדֵכֶם, בִּגְדֵכֶן, בִּגְדוֹ, בִּגְדָהּ, בִּגְדָן, בִּגְדָם (שם כג:).