*, ש"ז, מ"ר קַצָּצִים, — מי שמלאכתו לקצץ. עצים, ואף בהשאלה להשמדת בני אדם: למלך שהיה לו פרדס וכו' ומסרו לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין, הביא קצצים לקוצו וכו' (ר' יהודה ב"ר סימון, מד"ר ויקר' כג).