1, פ"ע, קָצְרָה, קָצוּר, תִּקְצַר, תִּקְצָר, תִּקְצֹרְנָה — היה קָצָר, קטוע, לא ארֹך, kurz, abgeschnitten sein; être court, coupe; to be short, cut, כי קָצַר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס (ישע' כח כ). יראת יי' תוסף ימים ושנות רשעים תִּקְצֹרְנָה (משלי י כז). — ובתו"מ: אם כבדתן (את אביך ואת עמך) למען יאריכון ימיך, ואם לאו למען יקצרון (מכי' בחדש ח). — ובהשאלה, קָצְרָה ידו של אדם או של אלהים, אין בה די, אין בה יכלת, unzulanglich sein; être insuffisant; to be insufficient: היד יי' תִּקְצָר עתה תראה היקרך דברי אם לא (במד' יא כג). הֲקָצוֹר קָצְרָה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל (ישע' נ ב). הן לא קָצְרָה יד יי' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע (שם נט א). — וקָצְרָה רוח האדם או נפשו, כמעט שלא היתה בו עוד רוח לסבל, וגם בהשאלה לאלהים: וַתִּקְצַר נפש העם בדרך (במד' כא ד). ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את יי' וַתִּקְצַר נפשו בעמל ישראל (שפט' י יו). ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו וַתִּקְצַר נפשו למות (שם יו יו). הֲקָצַר רוח יי' אם אלה מעלליו (מיכ' ב ז). ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד וַתִּקְצַר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי (זכר' יא ח). האנכי לאדם שיחי ואם מדוע לא תִקְצַר2 רוחי (איו' כא ד). — ובתו"מ: הוא (בעלה של הפילגש) קצרה נפשו למות, היא לא קצרה נפשה למות (ירוש' כתוב' ה י). אותן שיירות שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה וכו' וכו' זה הוא עם שקצרה נפשם בדרך (תנחו' חקת יט). — ובסהמ"א: בני אדם שקצר שכלם להשיג כמו הכת הראשונה אך יש בהם כח להכיר הענינים הקרובים הקלים (ר"י א"ת, חו"ה, היחוד י). ייגע לריק ויחלש כחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו (שם, הבטחון, פתיח'). כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות (רמב"ם, תפלה א ד). מעלין אותה (את הסוטה) ממקום למקום ומקיפין בה כדי לייגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה (הוא, סוטה ג ג). אקרא האדם מקצר סתם כשתקצר יד שכלו להבין הדבר (ר"ש א"ת, פי' המלות הזרות בסוף מו"נ). אומר או חושב שקצרה יכלת אלהים לעשות כך (ר"י אברבנאל, מ"ב ז). — ואמר המשורר: ברומי חברו בלשון אבותינו ואם קצרה, היותו לעטרת הוד ולצפירה מפוארה (ראב"ע, הקד' לפרושו לאיוב). — °קוֹצֵר במשמ' מקצר בדבור, ממעט במלים: טוב לכת אחרי הקוצרי"ם ולקצו"ר באמרים (הקדמת המפרש גדליה בן שלמה לספר העקרים לר"י אלבו). ויאמר לקוצרים ד' עמכם (פלא יועץ, וינה, יט).

— פִע', קִצֵּר, — קִצֵּר את ימי האדם, עשה שיהיו קצרים, מקֻטעים, verkürzen; abréger; to shorten: ענה בדרך כחי קִצֵּר ימי אמר אלי אל תעלני בחצי ימי (תהל' קב כד-כה). — ובתו"מ: שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות ג ד). חנה על ידי שריבתה בתפלתה קיצרה בימיו של שמואל (ירוש' בכורים ב א). שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם וכו' (רב יהודה, ברכ' נה.). — *וקִצֵּר (ב)דברים, ואף בלי השלמה, קִצֵּר, נהג דרך קצרה, לא האריך, sich kurz fassen; être bref; to be brief: בשחר מברך וכו' ובערב מברך וכו' (ברכה) אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך (ברכ' א ד). היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר (שם ג ה). שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום (ראש השנה) בשופר (ר"ה ג ג). שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום (תענית) בחצוצרות (שם שם ד). כשהיה ר' עקיבה מתפלל עם הציבור היה מקצר מלפני כולן3 (ר' יהודה, תוספת' ברכ' ג ה). מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר וקצר בברכותיו4 אמרו לו תלמידיו, ר' ראית פלוני שקצר ברכותיו וכו' אמר להם לא קצר זה יותר ממשה5 שנאמר אל נא רפא נא לה (מכי' מסכ' ויסע א). יש שעה לקצר ויש שעה להאריך6 (שם שם). אלו ברכות שמקצרין בהן, המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזמון וכו' (ירוש' ברכ' א ח). שלא יהא וכו' אחד מדבר כל צרכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך7 (שם יומ' ו א). — °ובמשמ' לא האריך ימים: ואין בכל השבטים שקיצר ימים פחות מיוסף (מדה"ג שמות א ו, הפמן, 6). — ואמר המשורר: חכם לבב מקצר את דבריו (לכל מדה, שירי תימן, 79). רחם יחידתי אשר היא נגדך, קצר לגלותי אני נשען בך (אהיה אשר אהיה, שם, 232). — °ומשמ' נִלְאָה, לא ידע או לא עשה כפי הצֹרך, התרשל8: שמדרגות בני אדם בשער הזכיות והחובות עשר מעלות, צדיק, רשע, עובד, ממרה, שלם, מקצר, חוטא, מזיד, שב, כופר (ר"י א"ת, או"ד ה א). וכונתי בו להתחכם ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם (הוא, חו"ה, הקד'). והמתעלם מחקור הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה (שם, היחוד ג). וגנו את מעשהו והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע (שם, הבחינה, פתיח'). ונמצא רוב ב"ח שיש להם מן ההכרה בדרכי טובות והתחבולה בהשגת מזונותם מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני אדם מכמותה (שם, עבודת האלהים, פתיח'). ואם ימנע ממנו ולא יזדמן לו לעשותו אל יאשים נפשו ויודיע את חבירו שלא קצר אחר שיטרח וישתדל בו בעצמו (שם, הבטחון ד). אבל דאגתו ואבלו על מה שהוא מקצר בו מחובות הבורא ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם (שם שם ה). ושלא יספר בגנות המקצרים וימאסם (שם, יחוד המעשה ה). כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא (שם, התשובה, פתיח'). והאוחז ממנו (מן העולם) די ספקו נקרא עצל, והמתאחר מהרבות בו מקצר, והמסתפק במספיק ממנו חלש (שם, הפרישות ב). ואם לא ירצה אחד מן המקצרים9 להגיע לזאת המדרגה וכו' אין היזק בזה (ר"ש א"ת, מו"נ א ה). שיגנה ההצעות ההם אשר הוא מקצר להשיגם או מתרשל לבקשם (שם שם לד). כי המקצר בהשגת אמתת דבר אחד הוא המשיג קצתו ויסכל קצתו (שם שם ס). והש"י וכו' יודע זה החסרון בנו ושמחשבתנו זאת המקצרת אין להשגיח למה שחייבתנו מן ההריסה (שם ג יט). הנה כבר התבאר שההכנה לעולם הבא בחכמה ובמעשה הוא דבר הכרחי בשכל ושהמקצר בם הוא כסיל (מאזני צדק לאלגזלי, באור ב, 22). כי האדם לקצורו מהשיג עצמו באופן שלם ולא ידע מה שאפשר לו לעשות מן הטוב אשר הוא חוטא לפי דעת צופר אם יקצר מזה (רלב"ג, איו' יא ו). שהשם יתברך יענוש האדם אם יקצר מעשות הטוב אשר אפשר לו לעשות, כאילו תאמר אם יקצר מהתבונן בפעולות השם יתברך ובדרכיו כפי היכולת וכו' אנשים רבים תחשוב בהם שהם נקיים והם רשעים על אשר קצרו מעשיית הטוב האפשרי להם (הוא, שם, ביאור דברי המענה). לפי שלא יקצר מהמציא באחד אחד מאלו הנבראים מה שיצטרך אליו במציאותו (הוא, שם לז, ביאור דברי המענה). הלא זה ממה שיורה שלא קצרתי מהמציא טוב כפי מה שאיפשר בנברא נברא (הוא, שם מא, ביאור דברי המענה). — °וקצר באלהים וביכלתו, יחס לאלהים קֹצר יכֹלת: מקצר ביכלת האלהים ר"ל אומר או חושב שקצרה יכלת אלהים לעשות כך (ר"י אברבנאל, מ"ב ז).

— הִפע', הִקְצַרְתָּ, — א) הִקְצִיר את הימים, כמו קִצֵּר אותם: הִקְצַרְתָּ ימי עלומיו העטית עליו בושה (תהל' פט מו). — ואמר הפיטן: גדע רום קרנם ועלומם הקציר ובאבחת חרב שעריהם הציר (ר"א קליר, איכה תפארתי, קינ' ת"ב). — ב) *כמו קל, במשמ' הלך ונעשה קצר: היו (שערות) לבנות והשחירו וכו' שתיהם ארוכות והקצירו, אחת ארוכה ואחת קצרה והקצירו שתיהן (נגע' א ה). השחירו שתיהם או אחת מהן, הקצירו שתיהן או אחת מהן וכו' (שם ח ז).

— הִתפע', *הִתְקַצֵּר, נִתְקַצֵּר, — נעשה קצר, קצרו אותו: ובשביל שהיו מוכרין אותו (את הכהֻנה) בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות (ספרי במד' קלא). משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים (ת"ר, סוט' מז:). מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו נקרא רשע לפני המקום ותלמודו משתכח ושנותיו מתקצרות (ר' תנחומא, מד"ר במד' טו). — והנפש, כמו קל: לכך נתקצר נפש העם בדרך, הם שריננו ונפשנו קצה (תנחו' חקת יט). — ובסהמ"א: ותפול המלכה בדאגת בנה אשר נגעה לבה ובסבת זה החולי מתה לבסוף (יוסיפון, רב). על שלא מיחה (יוסף) בכבוד אביו נתקצרו ימיו ומת קודם אחיו (בראשית רבתי, אלבק, 262). שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה (רשב"ם, ב"ב קכא;, ד"ה מט"ו באב). וכל המזלזל בכבוד אביו ואמו ימיו מתקצרין וכו' אם תכבד יאריכון ואם לאו יתקצרון10 (מנוה"מ לר"י אלנקאוה ד, 24). — וכמו פִע': אל תתקצר בתפלה ובצדקה אל תתעבר (ב"ס גני' ז י).