קוֹצֵר, ש"ז, מ"ר קֹצְרִים, קוֹצְרִים, — בעקר בינ' פוֹעֵ' מן א. קָצַר, מי שמלאכתו לקצר התבואה, Schnitter; faucheur; mower: ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הַקֹּצְרִים (מ"ב ד יח). ונפלה נבלת האדם כדמן על פני השדה וכעמיר מאחרי הַקּוֹצֵר ואין מאסף (ירמ' ט כא). הנה ימים באים נאם יי' ונגש חורש בַּקּוֹצֵר ודרך ענבים במשך הזרע (עמו' ט יג). שלא מלא כפו קוֹצֵר וחצנו מעמר (תהל' קכט ז). ותלקט בשדה אחרי הַקֹּצְרִים (רות ב ג). ויאמר לַקּוֹצְרִים יי' עמכם (שם שם ד). ויאמר בעז לנערו הנצב על הַקּוֹצְרִים (שם שם ה). אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הַקּוֹצְרִים (שם שם ז). — ובתו"מ: חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית, שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית (פאה ד יא). היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש (ב"מ ה ז). ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח (תנחו' בובר, חקת א)