קָרַן

פ"ע, — קָרַן דבר, זרח והוציא כעין קרני אור1, strahlen; rayonner; to beam, radiate: ויהי ברדת משה מהר סיני וכו' ומשה לא ידע כי קָרַן עור פניו בדברו אתו וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קָרַן עור פניו וייראו מגשת אליו ויקרא אלהם משה וכו' וידבר משה אלהם וכו' ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה ובבא משה לפני יי' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה וראו בני ישראל את פני משה כי קָרַן עור פני משה וכו' (שמות לד כט-לה). — ואמר הפיטן: קרן פני מאמרו ועור מפעלו שחר (ר"י הלוי, נאלם שפך לבו, סליח' יוה"כ, ברודי ג, 263). — ואמר המשורר: בסיני חטבו, ואש דת סביבו, מזיו כתבו קרן ידידי (ר"ש שבזי, אבו יהודה, שירי תימן, 131). — °ובמשמ' היתה לו קרן, בתמונה, זנתה אשתו תחתיו: ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו (ר' יצחק בן סהולה, משל הקדמוני ב, יח.)

— הִפע', בינ' מַקְרִן2, — בעל קרנים, gehörnt; cornu; horned: ותיטב ליי' משור פר מַקְרִן מפרים (תהל' סט לב). — ובסהמ"א: במשמ' האיר, כמו קָרַן: לדזיו ליה כבר בתיה, כמשה שהוא בן בתיה, למי שמקרין עור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה (רש"י, סנה' לא:). — ואמר הפיטן: טוב כהקרין והאיר השחר, יחד בשני נעריו בעצלתים לא אחר (מאיר ברבי יצחק אלעזר, אל הר, סליח' ב עשי"ת).  שחר כהקרין והבקר אור, שאגו בקול חזק ונאור (יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, יוצ' שבת א חנכה). מאד מקרין, מקום עירין וקדישין במעגלותיו (אברהם, אביר הגביר, אופן לשבת ור"ח). בקר טוהרו כהקרין והאנשים שלחו אור, נהגו דרך שלשת ימים מוריה לתאור (בנימין בר אברהם מהענוים, בקר אערוך, סליח' שחר' צום כפור, מחז' איטל' ב, קא). ועי' °מַקְרִין. — ובמשמ' גרם לקרינת אור וזיו: וכל צדיק וצדיק מהלכת עמו שכינה בריבי רבבות מלאכי שרת וכו' וזיקוקי זיו מבהיקים את פניהם וזיקי אור מקרין את עפעפיהם וכו' (א"ב דר"ע כ, ביהמ"ד ילינק ג, 33). מזיו של הקב"ה ילכו זהרורין להקרין פני הצדיקים (רש"י, פסח' ח.). — ואמר הפיטן: מיהר ברדתו מחר חורב, נוגה הקרנת פניו כשפרפר עורב (רסע"ג, ארבעים יום, סליח' יוה"כ, סדור רסע"ג שטו). הקרנתי זיו שלוחיך, ישרתי שמתי לנוחיך, הגות ענוק שיחיך, נאוו לחייך (שבתי בן משה מרומא, אנעים חדושי, מחז' איטל' א, קג:). — ואמר המשורר: הדמה יקותיאל, נודע בבן עמרם, הקרין לפניו אל מכל בני אברם (סעדיה, שמש בגבעון, שירי תימן, 37). 

— הָפע', °הָקְרַן, — שהקרינו אותו, ואמר הפיטן: תארו הוקרן כצאת השמש בגבורתו (יוסי בן יוסי, אזכיר גבורות, עבודה, סדור רסע"ג, רעה). — ובמשמ' מַקְרִין, בעל קרנים, ואמר הפיטן: דגו מחלד מוקרנים לזבוח חיות מאכל עם בהמה ורמש (יוסי בן יוסי אזכיר גבורות, עבודה, סדור רסע"ג, רסו). יביאו איל מוקרן כמטרה, בראשו חבל ושוט טהרה (ר"א קליר, אצילי עם, יוצ' פרה). 



1 [אין משמ' זו של הפעל ודאית. ת"א (ארי סגי זיו יקרא דאפוהי), וממש כך השבעים ( δεδόζαστσι ἡ ὂψις τοῦ ϰϱώματος τοῦ πϱοσώπου αὐτοῦ, כלומר נעשה יקר מראה עור פניו), אינם מתרגמים למעשה את המלה קרן, אלא הולכים כאלו אחרי דרשת אל תקרי: אל תקרי בִּי קָרָן אלא בִּיקָרָן (יקרן של חיות המרכבה וכדו'). ות"י: ארום אשתבהר זיו איקונין דאנפוי דהות ליה מן זיו איקר שכינתא בזמן מלליותיה עמיה; ירושלמי: ארי שבחו (צ"ל שבחר) זיויהון דאפיה. אך על קרני הוד (השוה חבקוק ג ד, קררים מידו לו, ת"י: וזקוקין ממרכבת יקריה נפקין) מדֻבר ראשונה כנראה בדברי ר' שמואל (מד"ר שמות מז): ומהיכן נטל משה קרני ההוד וכו' הלוחות היה ארכן ו' טפחים ורחבן ו' והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע ומשם נטל משה קרני ההוד, ע"כ. ומעין זה הפרשנות העברית.
כלשון קרנים תרגם הירונימוס בוולג' qoud cornuta esset, ולפי דבריו בפרושו לעמ' ו יג תרגם כך (cornata erat) אף עקילס; אך אין כאן אלא תרגום המלה, מבלי שיאמר אם הכונה לקרנים ממש, כמו שהבינו את לשון הוולג' כמה מן הנוצרים (ועל כן אף צויר משה כבעל קרנים) או לקרני זיו והוד. ונגד הדעה כאלו דֻבר כאן על קרנים ממש, פונה רשב"ם באמרו: לשון הוד, והמדמהו לקרני ראם קרניו אינו אלא שטות, כי שתי מחלוקות הם ברוב תיבות שבתורה, וגם מנחם כן פירש, ע"כ. אך אין הפסוק אומר במפורש, אם באמת קרן עור פניו בכתוב הוא להוד ולכבוד, ולא לרעה, ועל כן דברי חוי הבלכי אשר נגדו אומר ראב"ע: ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן, וטעם וייראו, מפני שהיו פניו מכוערות, ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו, ועוד אילו היה ככה למה לא היה תמיד המסוה על פניו ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל, והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים, ע"כ. ואמנם אפשר שדֻבר על צבע העור, שהשתנה בהשפעת אור השכינה, כי אין ענין המסוה מתבאר יפה ע"פ הפרוש המקֻבל, וצ"ע.]

2 [יהודי ערב קראו גם במקום אלכסנדר מקדן, מקדון, שלא הבינוהו: מקרן, מקרון, והבינו בעבר' או בערב': אלכסנדר בעל קרנים, ומכאן קבל אף מחמד תאר משֻנה זה של אלכסנדר הגדול, עי' טורטשינר, תרביץ טז, עמ' 169-170.]

חיפוש במילון: