קַשָּׁן
* 1, ש"ז, — בעל מום המקיש בקרסליו: שבר רגל, אין לי אלא שנשברה רגלו, הקשן והעיקלן והקולבן מנין, ת"ל איש (ספרא ויס, אמור, פרשה ג).
1 [במק' זה במשנה (בכורות ז ו): המקיש בקרסליו ובארכבותיו ובעל פיקה והעיקל, ע"כ, וב(תוספת' שם ה ט): ועקלן וקלבן והיקשן.]