ב. קִשְׁקוּשׁ

°, ש"ז, — כמו נְקִישָׁה, מעשה המקיש, המקשקש ומשמיע קול1: פן תנקש, אנקלס תרגם לשון מוקש, ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש ואפילו לימוד הנופל ממנו, אבל בלשון טירוף וקשקוש. מצינו נו"ן, וארכבתה דא לדא נקשן (רש"י, דבר' יב ל). לקל טבלא רהטא, פירוש קשקוש הזוג (הוא, מו"ק ט:). — ובסהמ"א: אמנם הקערירות יחייב המנע יציאת האויר המוכה וקשקושו וצלצלו (אמו"ר לראב"ד א ו, 28). — וקשקוש פעמונים: מכמה ימים ושנים היהודים היו מצטערים להרחיק מעליהם קשקוש הפעמונים (שמש צדקה מורפורגו ב, לח:). ולמען יהיה זמן מוגבל לכל וכו' קבענו עת בטול מלאכה לכל, עת קשקוש הווישפר (תקנות קנדיאה, הרטום-קאסוטו, 67). — ובמש' הפעמון עצמו: קשקש לשון השמעת קול, ופעמונים נקראים קשקושים (ר"ד מן התפוחים, צמח דוד, נכריות, קשקש, רט:). — וקשקוש השִׁנַּיִם: קשקוש השנים בקדחות החדשות כאלו בעליו אוכל דבר, אות בלתי טוב (קאנון ד ב א לז).



חיפוש במילון: