1, ש"נ, מ"ר רְגָלִים, ― כמו פַּעַם,Mal; fois; time : שלש רְגָלִים תחג לי בשנה את חג המצות תשמר וכו' וחג הקציר וכו' וחג האסיף וכו' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן יי' (שמות כג יד-יז). ויפתח יי' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רְגָלִים (במד' כב כח). ויאמר אליו מלאך יי' על מה הכית את אתנך זה שלוש רְגָלִים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים (שם שם ל-לג). ― ובתו"מ: ש"ז, אחד מג' החגים פסח שבועות וסכות שנראה בו כל זכר בישראל לפני האלהים2: לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו (שביע' ז ד)3. כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים  לקראתינו לשלום (פסח' י ו). מעות שנמצאו וכו' בירושלים בשעת הרגל מעשר, ובשאר כל ימות השנה חולין (שקל' ז ב). בשר וכו' נמצא בגבולין אברין נבלות, חתיכות מותרות, ובשעת הרגל שהבשר מרובה אף אברין מותרין (שם שם ג). בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' ר' יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים קודם לרגל שלשים יום (שם שם ד). בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר וכו' וביום הכפורים מחצות וברגלים מאשמורת הראשונה (יומא א ח). בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות, באמורי הרגלים ובחלוק לחם הפנים וכו' (סכה ה ז). באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים (ר"ה א א). לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום (מו"ק א ה). הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה וכו' מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת , רגלים מפסיקין ואינן עולין (שם ג ה). ר' אליעזר אומר, משחרב בית המקדש עצרת כשבת, ר"ג אומר, ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וחכ"א, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכפורים כשבת (שם שם ו). מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג, עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו (חגי' א ו). הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל ר' יהודה אומר יגמור וחכ"א לא יגמור, משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה, עבר הרגל ביום שישי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת (שם ג ז). המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהוא עמה בעיר חדש אחד יקים, שלשה יוציא ויתן כתובה (כתוב' ז ד). ברכות שבהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון (סוטה ז ח). עד מתי חייב להכריז וכו' ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים (ב"מ ב ו). מעלין אותו (את הנדון למיתה) לבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל (ר' עקיבא, סנה' יא ד). ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים (ר' יהודה, שבוע' א ד). אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו את כל הרגל (ר' טרפון, זבח' יא ז). ותפוח היה באמצע המזבח וכו' וברגלים לא היו מדשנין אותו (תמיד ב ב). חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל (נגע' ג ב). מה תלמוד לומר שבעת ימים לה' מלמד שכל הרגל תשלומים לראשון4 (ספרי דבר' קמב). כיצד (ראש השנה) לרגלים, אחד הנודר ואחד המעריך ואחד המקדיש אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה , ר' שמעון אומ' שלשה רגלים כסידרן וחג המצות ראשון[5] (תוספת' ר"ה א ב). מאן תנא רגלים ר"ש דר' שמעון אמר ג' רגלים כסדרן ובלבד חג המצות ראשון וכ5ו' וחכמים אומרים רגל שפגע בו תחילה ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה (ירו' שם א א). לשוחטן מערב הרגל אין את יכול דאמר רבי זעורה עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל, לשוחטן ברגל אין את יכול שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת (שם חגי' א ד). שמיני רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, ברכה בפני עצמה, קרבן בפני עצמו (שם שם ו). שמפני כבוד הרגל התירו (ר' יוסה, שם מו"ק ג ה). אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת לציפורי (ר' יצחק, שבת קמה:). חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל (פסח' קט.). רגלים באחד בניסן הוא בט"ו בניסן הוא, אמר רב חסדא רגל שבו ראש השנה לרגלים נפקא מינה לנודר וכו' ור' שמעון היא דתניא וכו' ר' שמעון אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה (ר"ה ד.). הרגל עולה לאבל למנין שלשים ואין עולה לו למנין שבעה (שמח' ז). מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה (מד"ר שה"ש, הנך יפה). ― עולה לרגל, עולי רגלים: כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אין עולה לרגל (ר' אמי, פסח' ח:). מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו (ר' אבין בר רב אדא בשם ר' יצחק, שם שם). מפני מה אין חמי טבריא בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו (ר' דוסתאי בר' ינאי, שם שם). בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין ומשתחוים רווחין (רב יהודה בשם רב, יומא כא.). פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון הו גוריון אצל אדון אחד אמר לו הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים (תענ' יט:). שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שיהו מים מצויין לעולי רגלים (שם כ.). ― *פַּעֲמֵי רְגָלִים: אם נזדקנה אומתך עמוד וגודרה, כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים (רבי זעירא, ירוש' ברכ' ט ח). ועי' פַּעַם. ― ואמר המשורר: ולמה בחג הפסח מזכירים כל הנסים ולמה אין עשים כן בשאר הרגלים (שאלות ראב"ע, כהנא ב, 22).