ב. רָהַט

° 1, פ"ע, — רָץ, ואמר הפיטן: טוטפי שיר לו להשיר בשחרים ובנשפים ירהטון ילהטון לכן נקראו שרפים (ארוגי עוז, אופן שבת א אחר פסח). זכור נלהט אשר רהט דרוש חשמל והוא מקנא (אביר הגביר, אופן שבת ר"ח). — °ובמשמ' נמשך במבטא: וטעמו לרהוט למטה אל הנגינה (אד"ם הכהן לבנזון, יתרון לאדם לתלמוד לשון עברי מאמר ב פרק ד, 43).

— הִפע', °הרהיט, — התחיל לרוץ: מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות ופגע בו אדם שחור כפחם והוא טוען עצים על כתפו והיה מרהיט בהן כסוס (ספר המעשיות, גסטר, 92; וכעין זה מנוה"מ א א א ב). — והרהיט את הבהמה על המורג כדי שתדוש את התבואה, הריץ אותה, עשה שתרוץ: מוריגי וכו' נסר גדול מנוקב ויתידות קבועות בו ונותנין אותן על התבואה ומרהיטים עליו את הבהמות (רש"י, תמורה יח., ד"ה ל"א אפילו ממורגייהו).



1 [ע"פ הארמ'.]

חיפוש במילון: