ת"ז, —  מי ששתה כל צרכו, שאינו צמא עוד: והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הָרָוָה את הצמאה1 (דבר' כט יח). — וגן רָוֶה, שהֻשקה כל צרכו: והיית כגן רָוֶה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו (ישע' נח יא). והיתה נפשם כגן רָוֶה ירמ' לא יא.  ועי' רְוָיָה. —  ואמר הפיטן:  גן רוה שימנו בטל (ר"א קליר, או"א טל תן, טל).