פיו"ע, רָוְתָה, נִרְוָה, יִרְוְיֻן, —  רוה מים או שמן וכדו', שתה דיו,שתה כל צרכו, sich satt trinken; boire son soûl; to drink one's fill: והיום ההוא לאדני יי' צבאות יום נקמה להנקם מצריו ואכלה חרב ושבעה וְרָוְתָה מדמם (ירמ' מו י). יִרְוְיֻן מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם (תהל' לו ט). — ובהשאלה, רָוָה דֹדִים1, מלא תאותו באהבה: לכה נִרְוֶה דדים עד הבקר נתעלסה באהבים (משלי ז יח). — ובסהמ"א: ובעת תלמי ציה בדמעתי ירויון על חמס לשדי יבכיון (מנחם בן סרוק, מכתב לחסדאי אבן שפרוט, שעה"ש 2). — ואמר הפיטן: ברית רישומו ריביתה, ריצוי ריחו רוית (ינאי, ברית, קרוב' בראש', זולאי, לג). — ואמר המשורר; ירוו ארצכם עבי שחקים כמו לבי אשר ירוה מצוקיו (רשב"ג, כאין נשאו, ברודי, 24). תזכה לטובות צפונות ורוות במימי עדנים (רמב"ע, תרשיש ח, 74). רוה לעולם כעצים על מעינים שתולים (ראב"ע, אחוד לבנים, כהנא א, 88). רוחות בם ירויו כנחלים נטיו (הוא, בין רעים, שם שם, 118). אשר רוו ביין תאוה לשכרה יקוו טוב ותגמול הנזרים (ר"י חריזי, הענק, פרג, קצב). ולסבול הצמא ולנהיגו ולהמנע מלרוות מהמים וכל שכן מלשתותו כפי היכולת (קאנון ג יד יב). — ובינ' פָעוּ' °רָווּי, מי שרוה: ומשביע לכל נפש רעבה וכל נפש צמאה היא רוויה (ד"ה של יהודי מצרים וא"י, יעקב מן, 12). — ואמר הפיטן: רוויה תרעלה ביד בני עולה הרצויה כעולה וכקטרת הסמים (אברהם בר מנחם, אבן הראשה, סליח' לעשרה בטבת).

— פִע', רִוְּתָה, רִוֵּיתִי, רַוֵּה, אֲרַיָּוֶךְ, יְרַוֻּךָ, —  א) רִוָּה את השדה במים השקה אותו כל צרכו, satt tränken; faire boire; saturter; to water, saturate: פקדת הארץ ותשקקה וכו' תלמיה רַוֵּה נחת גדודה ברביבם תמגגנה (תהל' סה י-יא). — ורִוָה אדם בשמן ובדשן: וְרִוֵּיתִי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמ' לא יג). — ובהשאלה, רִוְּתָה אהבת האשה את הגבר, מלאה תאותו: אילת אהבים ויעלת חן דדיה2 יְרַוֻּךָ בכל עת אהבתה תשגה תמיד (משלי ה יט). ב) ובמשמ' פ"ע כמו בקל רותה החרב דם, שתתה דם למלא שׂפקה: כי רִוְּתָה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וכו' חרב ליי' מלאה דם הדשנה מחלב מדם פרים ועתודים וכו' וְרִוְּתָה ארצם מדם ועפרם מחלב ידשן (ישע' לד ה-ז). — ואמר בן סירא: ברך עושך המרוך3 מטובתו (ב"ס גני' לה יג). ברכתו כיאר הציפה וכנהר תבל ריותה (שם לט כב). כזית רענן מלא גרגר וכעץ שמן מרוה3 ענף (שם נ י). — ובתו"מ: רות, מאי רות, אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות (ברכ' ז:). — ובתפלה: ורוה פני תבל ושבע את העולם כלו מטובך (תפלת י"ח ספרד', ברך). ואם רוצה הוא עכשיו שלא תשרוף האש אינה שורפת והמים אם לא רצה עכשיו שירוו אינם מרווים (ר"י עקנין, אבות ב טז). והרוצה לעיין ולרוות צמאת נפשו יחקור בספרי מפרשי אריסטו' (מנחת קנאות לר"י מפיסא, 33). — ואמר הפיטן: צמא טל סליחתו ירו צמאוניו (כל מעשה, פזמון למנחה יוה"כ, סדור רע"ג ב, 56). — ואמר המשורר: בכל ענות ערגות ואין לם פוגות לרות הערגות במים מגרים (דונש, דעה לבי, שעה"ש 3). לכן רום ללענה אם תהכיל והראם כי תרומו מתיקה, ורוה חרבך מדם בני איש ולא תשמע אליהם קול נאקה (ר"ש הנגיד, פני תבל, בן תהלים עא, ששון, מט). ירוו ארצכם עבי שחקים כמו לבי אשר ירוה מצוקיו (רשב"ג, כאין נשאו, ברודי, 24). דעה יחו שקל בקו גן בין ירו פריו תאו אם בו תקו אשריך (הוא, לבי שמח, ביאליק-רבניצקי א, 111). ותמה המהלכת נכחו תהא אל גן עדניה קרואה, וצור קברה במי ענן ירוה ומשד לא תהי לעד יראה (רמב"ע, פרי שמחת, ברודי, ז). והן קברך ענן רום לא יקוה להשקותו ולא ישאל נשיאיו בדמעת כל חסידי אל ירוה ימות עולם ודם לבות יראיו (הוא, לשמש בא, שם, טו). כי4 קברך כל עת ענן כבוד ירו אתו וטל אורת יהי טלך (הוא, על הדמי, שם קטז), מי לא יאו רות בצוף מתקך (הוא, יונה בצל, שם, רנט). ראה הכוס כמו ברק ירוצץ להשמיד חיל יגוני עם גדודיו ביום רוה מטר שחק תלמים עלי ארץ ונחת את גדודיו (הוא, תרשיש ב, 30). ומי יתנני על כנפי נשרים עד ארוה בדמעתי עפרך ויתערב (ר"י הלוי, יפה נוף, דיואן ב, 167). מעין פדותך רוה אמתך (ראב"ע, אל אל, איגר 165 ). ובנפשות צמאות לו שיר הגישו הוא ירוה צמאכם ודשנו יחליצכם (הוא, חרדו רעיוני, שם 244). ואד יעלה לקץ ימים ועב קל בשכבת טל ירוה צמאונו (משלם בן שלמה דאפיאירה, בטרם הסתיו, ברודי, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ד, סב). אל כל צמא בין שעליך יקראו רו צמאונך במי כלינו (טדרוס הלוי, קטע כ"י גני' שפירא).

— הִפע', הִרְוָה, הִרְוַנִי, הִרְוִיתָנִי, הִרְוֵיתִי, מַרְוֶה, — כמו פִע' א): לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הִרְוִיתָנִי (ישע' מג כד). כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הִרְוָה את הארץ והולידה והצמיחה וכו' (שם נה י). כי הִרְוֵיתִי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי (ירמ' לא כד). נפש ברכה תדשן וּמַרְוֶה גם הוא יורא5 (משלי יא כה). השביעני במרורים הִרְוַנִי לענה (איכה ג יה). — ואמר בן-סירא: ברך עושך המרוך6 מטובתו (ב"ס גני' לה יג). כזית רענו מלא גרגר וכעץ שמן מרוה6 ענף (שם נ י). — ובתו"מ: ד"א יורה, מורה ומרוה את הארץ ומשקה עד תהום (ספרי דבר' מב). — ואמר הפיטן: יום צורר הנגעל הרוני סף רעל וישקני מי רוש וכו' (יהודה, יי' אויב גבר, לתענית אסתר, תכלאל א, רז). — ואמר המשורר: זמן לאנשים ישק את כוס וקובעת מלאות בתרעלה מרוה ומשבעת (ר"ש הנגיד, זמן לאנשים, בן תלים קמה, ששון, קד). ואומר, מה שחורים נאהבים ונשנאים, לבנים או צהובים, והם משקים ולא ירוו צמאים, ענה, זתים בגת נוטפים וזבים (הוא, ואומר מה שחורים, בן משלי שצד, שם קסד). אם ישרפם החם והצמא תמיד לשון הכוס בצוף הרון (ר"י חריזי, תחכמוני ה, 60). — ואמר המליץ: תרוהו לחם חכמה מי תבונות תשקהו (ב"ז, ב"ס טו ג).

— הִתפ', *הִתְרַוָּה, נִתְרַוָּה, — שרִוּוּ אותו: כי שמן משחת ה' עליכם, כשם שנתרויתם בשמן המשחה כל שבעה כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה (ר' הושעיה, ירוש' מו"ק ג ה). מיד ירדו גשמים ונתרוה7 העולם (מד"ר בראש', לג). — ובסהמ"א: אריוך דמעתי, אתרוה עליך דמעה (רש"י, ישע' יו ט). ונשמעה התורה מתוך האש יען ששומרה ינצל מן שביבה ויתרוה ברווי (ר"י הדסי, אשכל הכפר, דבור לא תחמוד, אות י). והכל תלוי במחשבת הכהן העובד וכו' וכיון שכן וכו' נתנה לו תורה סם חיים שיקריב בהמה טהורה על המזבח וכשיעלה הריח יתרוו ממנו אותם שמצד שמאל למטה וכו' (נפש החכמה, בענין הקרבנות, מד). וכל מי שעינו טובה בממונו ומחלק ממנו לצדקה וגמילות חסדים ומאכיל פיתו לעניים ומרוה אותן הרי הוא מתדשן ומתרוה מכל טוב (מעלות המדות, עא.).