קל לא נמצא במקרא.

— הִפע', הֲרִיחוֹ, הָרִיחַ, אָרִיחַ, יָרִיחַ, יָרַח, יְרִיחֻן, יְרִיחוּן, — א) הֵרִיחַ אדם ריח דבר, הרגיש את ריחו, riechen; sentir; to smel: ויגש וישק לו וַיָּרַח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' ( בראש' כז כז). — ובתמונה, הריח האלהים מנחה, את ריח הניחח, הרגיש אותו: ויבן נח מזבח ליי' ויעל עלת במזבח וַיָּרַח יי' את ריח הניחח (שם ח כ-כא). אם יי' הסיתך בי יָרַח מנחה (ש"א כו יט). — ובשלילה, על אליל מת, בלי מֻשא, לא יריח במשמ' לא ירגיש כל ריח: ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחֻן (דבר'  ד כח).  עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יְרִיחוּן (תהל' קיה ד-ו). — ובהשאלה, הריח הסוס מלחמה, הריח הפתיל את האש הרגיש בהן: והארב ישב לה בחדר ותאמר אליו פלשתים עליך שמשון וינתק את היתרים כאשר ינתק פתיל הנערת בַּהֲרִיחוֹ אש (שפט' יו ט). בדי שפר יאמר האח ומרחוק יָרִיחַ מלחמה רעם שרים ותרועה (איוב לט כה). —  ב) הריח האדם בדבר, בקש ושאף את ריחו לרצון ולהנאה: והקטרת אשר יעשה כמוה לְהָרִיחַ בה ונכרת מעמיו (שמות ל לז-לח). —  ובתמונה, הריח האלהים בריח הנחח, בעצרת, קבל את ריחם ברצון: והשמותי את מקדשיכם ולא  אָרִיחַ ריח ניחחכם (ויקרא כו לא). שנאתי מאסתי חגיכם ולא אָרִיחַ בעצרתיכם (עמ' ה כא). —  ובתו"מ: עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה (יומא ח ה). מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת (תמיד ג ח). אמו (של אלישע בן אבויה) כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי ע"ז והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה (ירוש' חגי' ב א). הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחת (ברכ' נג.). וחורי, שמריחים את הארץ (שבת פה.). סח לי זקו, פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה (ר' חייא בר אבין, יומא סט:). הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו (רבה, סוכה לז:). מפני מה אדם מריח ריח גפרית ונפשו סולדת עליו (רבי יודן, מד"ר בראש' נא). שהקב"ה בקש להראות מעשיהן לבריות שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו (שם שמות כה). כאדם שמריח באתרוג הוא נהנה והאתרוג אינו חסר כלום (שם במד' יג). שבזמן שאדם מריח ריח רע אלמלא מי החוטם סרוחי' שמעמידין אותו מיד מת (שם שם יח). מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלה אותה (רבי שמעון בן חלפתא, שם דבר' ה). בא המלך והציץ בפרדס וכו' ומצא מלא חוחין ודרדרים, הביא קצצים לקצצו, וראה בו שושנה אחת של ורד ונטלה והריח בה ושבתה נפשו עליו (שם שה"ש, כשושנה בין החוחים). הראשונים על ידי שהריחו מקצת צרתן של מלכיות קצרה רוחן (ר' שמעון בן גמליאל, שם איכה, בנפשנו נביא לחמנו). הושיב שם (המלך בפרדס) שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא וכו' הריחו הבכורות, אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס (תנחו' ויקר' יב). — ובסהמ"א: חטאי לו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מן גבולי (ר"י א"ת, חו"ה, הכניעה ז, בשם אחד המשוררים). משה כשנכנס לתוך פלטרין של מלכים היה מריח ריח ארונו של יוסף כריח הע"ה (בראשית רבתי, אלבק, 264). מאניה, מאזניו מריחין היין (רש"י, שבת קכט.). משום ריחא, שהכלב מריחו ומחטטו ומוציאו (הוא, פסח' לא:). וכאשר הריחותי   הדסי אמריו וטעמתי צוף דבריו הכרתיהו (ר"י חריזי, תחכמוני מז, 370). בהחבירי ספר שיר ראשון בו מורי כל אף ירח (לקוטי קדמוניות, עג.). ופעמים יקח מן הצדקה והתמחוי למלא בטנו יין ומרחוק יריח ציקי קדרה (שלמה בונפיד, הפולמוס בנכבדי סאראגוסה, קבץ על יד י"ד יח). המון שוררי יריחו מרחוק מלחמתי (שם שם מט). —  *ובמשמ' גורמת, נתן להריח: משפך של רוכלין טמא וכו' מפני שהוא מטהו על צדו ומריח בו ללוקח (ר' עקיבא, כלים ב ד). מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת (ירוש' סכה ג יד). — ואמר הפיטן: אשל נטע והעוברים הארח, ובקצוי ארץ ריחו הרח (ר"ש בר יצחק, שעשוע, קרוב' ב שבועות). — °ובמשמ' נתן ריח, נדף ריח1: כל בגדותיך, כל בגדיך מריחים כריח בשמים, ומדרשו כל בגדותיך וסרחוניך מתכפרים ומריחים ריח ערב (רש"י, תהל' מה ט). (נתנו ריח) כשרים שבכם חנטו והנצו לפני מעשים טובים והריחו ריח טוב (הוא, שה"ש ב יג). ועל  ההדס שבכל מקום,וה"ה לכל הדומה להם שהעץ עצמו מריח בלא שרפה (הוא, ברכ' מג.). משחא כבישה, שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכו (הוא, שם שם). טהרה יש בך, לפיכך מריחה לך ולא בטל הריח מאצלך (הוא, סוטה מט.). והנה נערות שתים יפות מנערות אמש, והריחו בגדיהן כבואן אל הארמון מר אהלים וקנמון (יעקב בן אלעזר, ספורי האהבה, שירמן, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ה, רנב). מצאנו מקומות מוכנים ומטעמים מזמנים והקדרות ירתיחו ומרחוק יריח: (ר"י חריזי, תחכמוני י, 105)2. —  ג) ובמשמ' גורמת, הריח האלהים את האדם ביראת ה' וכדו', נתן בו רוח של יראת ה', מלא את רוחו יראת ה': ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי' וַהַרִיחוֹ3 ביראת יי' (ישע' יא ב-ג).  

— הָפע', °הוּרַח, בינ' מוּרָח, —  שהריחו אותו, שנִתן להריח: וכן הריח ומיני המורחים בחוש האף (ר"י א"ת, חו"ה, היחוד ט). והמוחשים המורחים (או"ד לרסע"ג מאמר י פרק יח). דבר המורח (ר"מ המאירי, משלי יו, כל פעל). והמורח גם כן גשם, ואם לא היה גשם לא היה ריח (חמדה גנוזה, מז:).