רְוָחָה

ש"נ, — כמו הַרְוָחה, הקלה, הפך מן דחק וצרה, Erleichterung; soulagement;; relief: וירא פרעה כי היתה הָרְוָחָה1 והכבד את לבו ולא שמע אליהם (שמות ח יא). ועי' רְוָיָה. — ובתו"מ: ומה ת"ל ויקץ כישן ה', אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה2 (ירוש' מע"ש ה ט). יום מצפיך פקודתך באה, יום שציפינו לרווחה בא עלינו גוביי (ר' ברכיה, שם תענ' ב א). רבוני, הבאתה רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה הבאת טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה (תפלת חוני המעגל, שם שם ג יא). מתוך צרה רוחה, מתוך אפלה אורה (ריב"ל, תנח' מקץ ג). מעשה באחד שנשתלח לגבות בני טבריא וכו' ולא הספיק לגבות בני טבריא עד שבאתה רווחה לציפורי (מדר' בראש' מט). — *ובמשמ' רחבת ידים, ועם ל לרְוָחָה, פתוח לרוחה3, weit offen; grand ouvert; wide open: יהי ביתך פתוח לרוחה4 ויהיו עניים בני בית (יוסי בן יוחנן, אבו' א ה). כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה (מד"ר בראש' ס). אמר איוב על ידי שהיו דלתי פתוחות לרווחה היו הכל קוצרין יבשות ואני קוצר מלילות (שם שם סו). וסגרו דלתים בשוק, אלו דלתות נחושתא בר אלנתן שהיו פתוחין לרוחה (ר' חנינא, שם איכ' פתיח' ד"ה ר' יהושע דסיכנין). — ובתפלה: המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרוחה ומאפלה לאורה וכו' (אחינו כל בית ישראל, תפלת שחרית לשני וחמשי). — ובסהמ"א: כי מתוך צרה יצא אדם לרוחה ומרוחה לצרה (יוסיפון, גינצבורג, רפו). כי טעם מיד שאול למעלה ממנו ולמטה ממנו או רמז לצרות ולרווחות (רד"ק, ש"א ב ו). —  ואמר הפיטן: קרב קץ הפלאות, הצל עמק מתלאות וכו' רחפם באברתך להנחות, אמצא להשיג רוחות (אלהי אקראך, זולת שבת לפני שבוע). במוצאי יום מנוחה המצא לעמך רוחה (במוצאי יום מנוחה, זמר למוצאי שבת). — ואמר המשורר: בריחו יש לכל רוחות רוחה (דונש, אמר מה גוף, חידה, אלוני, צד). וללב מעט שיח רוחה ובלב כבד שיח מגנה (ר"ש הנגיד, טבעה בן משלי תקמט, ששון, קפד). וכי שמתיו רפואתי לעצבי במר נפשי ורוחתי בצרה (הוא, ידידי, שם תקנו, קפז)רוחה בצלי לאחר ואין לי רוחה בצלי (הוא יישר, שם תרו, קצא). — °הלך בִּרְוָחָה, להנאתו, ואמר המשורר: ויתהלך ברוחה על גג בית המלך (שלום הכהן, ניר דוד, 284). — וכתה"פ °רְוָחוֹת במשמ' לִרְוָחָה, בִּרְוָחָה, ואמר המשורר: גביר בו נמלכו מלכי זמן ועצתו כנְפֹשׁ הגוף רוָחות5 (אלעזר הבבלי, דיואן, ברודי, רכח). — ועי' רֶוַח.



1 [ויש מן החדשים הגורסים הַרְוָחָה מן הִפע' הִרְוִיחַ.]

2תוספת' סוטה יג ט: בשלוה; בבבלי סוטה מח.: בנחת ובשלוה.]

3 [בשימוש זה אולי מן הארמ' לרִוְחָא, בזכר.]

4 [במשנ' מנק' ליוורנו: לָרְוָחָה.]

5 [כך צ"ל, עי' לשוננו יא, 281].

חיפוש במילון: