*, ש"ז, – שה"פ מן רִחֵף, מעשה הדבר המְרַחֵף והפורח באויר: נאמר כאן (ורוח אלהים מרחפת) ריחוף ונאמר להלן כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, מה ריחוף שנ' להלן נוגע ואינו נוגע, אף ריחוף שנא' כאן נוגע ואינו נוגע (בן זומא, ירוש' חגי' ב א). — ובסהמ"א: בכמו העיפה הזאת אשר היא ריחוף, רצוני לומר הנעת הכנפים וסבוב על הקן (ר"י א"ת, שרשי ריב"ג, עוף). בזאת תדע כי באפו אלהים מרעיש הארץ ולא ברחוף הרוח (יהודה הדסי, אשכל הכפר שעד, פלא יב). אמר בן רשד זה המאמר בריחוף הרוח יותר בצפון ודרום אפשר שהוא נאמר בארצות שהן בינוניות באורך וברוחב, אבל בספרד אינו ריחוף זה הרוח בה יותר מהמזרחית והמערבית (מדרש החכמה, כ"י ברלין, ברוחות). וַיַּשֵּׁב אתם אברם, ענין ההפרחה והריחוף (רד"ק, שרשים, נשב). נשפת ברוחך, ענין הריחוף והנפיחה (שם נשף). וביאר הריחוף שהוא כיונה הנוגעת ואינה נוגעת (ר"י אברבנאל, בראש', יהי רקיע, ד"ה והנה נשארו לבאר).