1, ש"נ, מ"ר רְחֵלִים, כנ' רְחֵלֶיךָ, ― כבשה גדולה, העלולה ללדת או שילדה, Nutterschaf; brebis; ewe: זה עשרים שנה אנכי עמך רְחֵלֶיךָ ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי (בראש' לא לח). עזים מאתים ותישים עשרים רְחֵלִים מאתים ואילים עשרים (שם לב יה). נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וּכְרָחֵל לפני גזזיה נאלמה (ישע' נג ז). שניך כעדר הָרְחֵלִים שעלו מן הרחצה שה"ש ו ו. ― ובתו"מ: היעלים והרחלים וכו' אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה (כלא' א ו). צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב וכו' מן הרחלים אסור (שם ט א). ואין הרחלים יוצאות חנונות (שבת ה ד). גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד, דמי רחל העומדת לגזז, גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה (ב"ק ט א). (פירשתי) מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחל (מנח' יג ז). רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה (בכורות ב ה). רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים וכו' שניהם לכהן (ר' יוסי הגלילי, שם שם ו). רחל בת שתים ודאי לכהן (ר' ישמעאל, שם ג א). אין שמין לא את העיזים ולא את הרחילים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל (תוספת' ב"מ ה ד). מה הפרט מפורש טמאות מפורשות מן התורה, יצא עדר גמלים ועדר רחלים ומכונת חיה ועוף ששכנו טמאות 1, ש"נ, מ"ר רְחֵלִים, כנ' רְחֵלֶיךָ, ― כבשה גדולה, העלולה ללדת או שילדה, Nutterschaf; brebis; ewe: זה עשרים שנה אנכי עמך רְחֵלֶיךָ ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי (בראש' לא לח). עזים מאתים ותישים עשרים רְחֵלִים מאתים ואילים עשרים (שם לב יה). נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל וּכְרָחֵל לפני גזזיה נאלמה (ישע' נג ז). שניך כעדר הָרְחֵלִים שעלו מן הרחצה שה"ש ו ו. ― ובתו"מ: היעלים והרחלים וכו' אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה (כלא' א ו). צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב וכו' מן הרחלים אסור (שם ט א). ואין הרחלים יוצאות חנונות (שבת ה ד). גזל פרה מעוברת וילדה, רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד, דמי רחל העומדת לגזז, גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה (ב"ק ט א). (פירשתי) מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחל מנח' יג ז. רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה (בכורות ב ה). רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים וכו' שניהם לכהן (ר' יוסי הגלילי, שם שם ו). רחל בת שתים ודאי לכהן (ר' ישמעאל, שם ג א). אין שמין לא את העיזים ולא את הרחילים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל (תוספת' ב"מ ה ד). מה הפרט מפורש טמאות מפורשות מן התורה, יצא עדר גמלים ועדר רחלים ומכונת חיה ועוף ששכנו טמאות שאינן מפורשות מן התורה (שם שבוע' א ז). ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחליו וכו' מצאו חבירו ואמר לו מה שעזי חולבות מכור לך, מה שרחלי גוזזות מכור לך וכו' מותר (ב"מ סד.). לרועה אחד שהיה רועה חזירים, מצא רחל אחת משכה ביניהן, שלח בעלה אצלו אמר תן לי רחלי, אמר לו אין לך אצלי רחל וכו' אמר הודיעו לי היכן בנו הולך ללמוד באסכולי והלך ולקח בנו תחת ידו, אמר לו שלח לי רחלי, אמר לו הרי רחלך, היה מנהיג והולך אח"כ חבשו אצל בנו, אמר לו עכשיו אין רחלך בידי למה אתה חובשני וכו' (מד"ר שמות כ). ― *וזכר של רחלים, איל מן הכבשים: מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה, אמרו לו, בכור הוא (בכורות ה ג). ומביאים זכר של רחלים וקושרים חבל בין קרניו וכו' (פרה ג ג). אמר לה (ר' חנינא בן דוסא לבתו של נחוניא חופר שיחין) בתי מי העלך (מן הבור), אמר לו, זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו (יבמ' קכא:). ―  *ומ"ר רְחֵלוֹת: רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות וכו' ר' יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלין2 הכבונות (שבת ה ב). חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז ד"ר דוסא, וחכ"א חמש רחלות כל שהן (עדי' ג ג; וכעין זה חול' ב ב). וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ואינו נוהג אלא במרובה, וכמה הוא מרובה, בית שמאי אומרים שתי רחלות (חול' יא א-ב). היו לו חמש רחילות אינו רשאי למשכנן (תוספת' ב"מ י יא). לשתי רחילות שהיו עוברות במים (גיט' ז.).