*, ש"נ, — תנועה מהירה, נענוע, ובפרט רחישת הפה והשפתים בדבור, כמו רִחוּשׁ שפתים1: כחוט השני שפתותיך, רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית (מד"ר שה"ש ד, כמגדל דוד). אומר אני מעשי למלך, אם רחש בלב למה אמירה ואם אמירה למה רחישה (מדרש תהלים מה ד). — ובסהמ"א, גם רחישת הלב והמחשבה: לברכך בדברי כל פה, ולהללך מרננת כל לשון, ולהודות לך מרחישת כל לב, ולשבחך מארשת כל שפה (רסע"ג, הבקשה הראשונה, סדור רסע"ג, ס). ומתוך שאתה תלמיד חבר לנו והר גבוה בתורה גלינו לך את רחישות לבבנו (תשו' הגאו' הרכבי רנז). ולא יבין בעל שכל פרק בין הדבור ובין הרחישות (ישועה בן יהודה הקראי, ספר הישר, העריות, V). יצירת הקולות והרחישות וזולתם בזה בשוה, ולו היה מתקן תקון זולתו כי אם ירחישה רחישה מוסגלה חפצו בזה שיביא אליו מקצת הכלים וכו' ומפשט הקול אם לא יוסיף על הרחישה בזה לא יחסיר ממנה (שם שם). והדברים הם החבור וההפרדה והרחישה והשכינה (יוסף הרואה, מחכימה פתי ד). החיבור וההפרדה והרחישה והשכינה דברים ישובו אל ההיותות (הוא, ס' נעימות). וידוע שלשון רחישה מורה על ענין תנועה כאמרם רחושי מרחשן שפותיה (ר"י אנטולי, מלמד התלמידים, חיי שרה יט ב). בראשית רחישת המחשבה, בתחילת ארשת השפתים (הקדמת הר"נ בספר מלחמות ה'). ההיות הוא דבר מזולת הרחישה (לקוט' קדמ' קיט). — ואמר הפיטן: ושמך מרומם וכו' על כל רנן ורחישה (משלם בר קלונימוס, מי יתנה, קרוב' יוה"כ). צקון לחישתו יביע ברחישתו מתודה בשחיטתו בעדו ובעד ביתו (קטע מעבודה, Elbog., Stud., 170). בתחן ובקשה, ברחישה ולחישה, רחמים אבקשה (אשא עיני, יוה"כ, סדור תימנ'). — ובמשמ' תנועת הנחשים, השרצים והרמשים: ותעל הצפרדע וכו' שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות, וכן ותהי הכנם, הרחישה, פדולייר"א2 בלעז (רש"י, שמות ח ב). מהלכו (של הנחש) חלוש להיות דרך רחישה על גחון (ר"מ המאירי, משלי ל). — ואמר המשורר: בשנה או שנתים לילד רחישה יש כצפעוני נחשים (ר"ש הנגיד, בשנה, בן קהלת פ, ששון, רסח).