רטב – מילון העברית הישנה והחדשה / אליעזר בן־יהודה

רטב

1, ממנו *הַרְטָבָה, רָטַב, רָטֹב, *רֹטֶב, °רָטְבִּי, °רִטָּבוֹן, *רֹטֶבֶת, °רִטּוּב, *רְטִיבָה, °רְטִיבוּת.

1 [גם בארמ' וסור', ערב' וכוש' רטב رطب, באשור' רַטָבֻ, באותה משמ' כבעבר'.]