1 ש"נ, — כף לזרות בה את התבואה, Wurfschaufel; pelle a vannrer; winnowing shovel: והאלפים והעירים עבדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זרה בָרַחַת ובמזרה (ישע' ל כד). — ובתו"מ: נוטל אדם וכו' מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן (שבת יז ב). רחת של גרוסות טמאה, של אוצרות טהורה, של גתות טמאה, של גרנות טהורה, זה הכלל העשוי לקבלה טמא, לכנוס טהור (כלים טו ה). כמה כדי להעמיד בה כרי, ר' יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי ובלבד כדי שיעמיד הרחת (ירוש' ב"מ ט ה). היכי דמי גורן שאינו קבוע, א"ר יוסי ברבי חנינא, כל שאינו זורה ברחת (ב"ב כד:). — ובסהמ"א: המעדר וכו' כמין רחת אלא שהרחת רחב בפה וזה שנים שנים (כלים יג ז, פירוש הגאונים, אפשטין, 33). ואי זהו ממרח, זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר (רמב"ם, מעשר ג יג). — ואמר המשורר: ואומר, מי בחורף נח והוא בחום בלי נחת והוא חרוק ושינים בקדקד לו, ענה רחת (ר"ש הנגיד, ואומר מי בחורף, בן משלי תטז, ששון, קסח). נפשי נשי חלדך הכי טובו כמו תבן במזרה יחלף או רחת (ר"י חריזי, הענק א כד, פרג, 10).2