1 [רגילים לראות את הוראתו הראשונה של שרש זה כלשון דריכה ברגל (אך עי' רָקַע), ומכאן רִקּוּעַ כדבר שנשטח כאלו בדריכה; ואין זה נכון. אלא עקר משמ' השרש היא כלשון חזוק כהוראת רְקַע בסור', רַקַעַ رقع בערב', ובפרט חזק ותקן בגד ע"י שימת טלאי עליו, וכן בתרג' הארמי מתרגם נקֹד וטלוא, העקדים והטלאים (בראש' ל לג-לה), ונעלות בלות ומטלאות ברגליהם (יהוש' ט ה): נמור ורקוע, נמורתא ורקועתא, ומסנן בלן ומרקען ברגליהון (עי' גם במתרגמן של ר"א בחור); וזה פרוש רקוע פחים, כאלו טלאי עָשׁוּי פַּח על דבר חלול, צפּוי; ומשום כך ובמובן זה תרגמו הקדמונים אף רָקִיעַ (עי' ערך זה) στεϱέωμα ,firmamentum כאלו טלאי מושם מתחת למים העליונים לבל יבָּקעו נבלי שמים, ועי' בהערות לפעל. וכן אומר בצדק ר' יודה בן פזי (ירוש' ברכ' א א): יהי רקיע, יעשה כמין מטלית הרקיע, ועי' רָקִיעַ, הערה.

ובכתבת כנענית מאדיל  (Idalion) שבקיפרוס (סלושץ, מס' 90) נקראה מצבת שיש, או ביתר דיוק צפוי הזהב שהיה עליה, מרקע חרץ (עי' גם בכתבת יהומלך מלך גבל (שם מס' 5).]