* 1, קל לא נמצא.

– פִּע', פּוֹעֵ',  *רִקּן, ריקן, רוֹקֵן, – הֵרִיק, עשה רֵיק, leeren; vider; to empty: אלו מיטמאין וכו' יד האשכול כל שהוא וזנב של אשכול שריקנו וכו' (עוקצ' א ג). פּסיגה של אשכול שריקנה טהורה, שייר בה גרגיר אחד טמאה, שרביט של תמרה שריקנו טהורה, שייר בה תמרה אחת טמאה, וכן בקטניות שרביט שריקנו טהור, שייר בו גרגיר אחד טמא (שם שם ה).  מהו להצילך וכו' לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך (מד"ר ויקר' כד). המצריים בוכים מפני שהיו בזוזים שבזזום ישראל ורקנו בתיהם (ר' אלעזר בן עזריה, שם במד' ג). – ובסהמ"א: בוקק  מרוקן (רש"י, ישע' כד א). ובקותי, ורוקנתי, לשון בוקה וכו' (הוא, ירמ' יט ז).  ויבקקו, וירוקנו (הוא, שם נא ב).  ואף על פי שריקן  אותו זנב מן הגרגרים (ר"ש, עוקצ, א ג). הלכה ברמאות  ורקנה  הארגז ונטלה החפצים וכו' (שו"ת מהרי"ט ב מד, מו :). – ואמר הפיטן: אם אפס רבע הקן, אהל שכן אם  רקן  (אם אפס, סליח' צו"ג).  נועדו יחדו  לרוקן  נער וזקן (יי' אויב גבר, סkיח' תענ' אסתר, תכלאל א, רז.).

— הִתפ', *הִתְרוֹקֵן, נִתְרוֹקֵן, — שריקנו והריקו אותו, נתרוקנה רשות לפלוני, עברה לידיו מבעליה הקודמים: נערה במקור נדפס 'נערא'. המאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה וכו' מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, מת הבעל נתרוקנה רשות לאב (נדר' י ב). אם אמרת בבעל שאין הרשות מתרוקנת לו לפיכך אין מפר אלא נדרים שבינו לבינה וכו' תאמר באב שהרשות מתרוקנת לו לפיכך יפר כל נדר (ספרי במד' קנה). לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקידשה כשהיא בוגרת (נדר' ע:). — ונתרוקן הבור, נעשה ריק: בור רק, נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים, אין בו דברי תורה שנמשלו למים (ר' אחא, מד"ר בראש' פד). — ובסהמ"א: כששולף החרב מתרוקן הנדן (רש"י, ויקר' כו לג). כמה האשה יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה (הוא, ב"ק מט., ד"ה שמין). לא יתכן לשכור להרפא מן היין עד שיתרוקן ממנו (ר"י א"ת, אהבת ה' ז). חוזר (השכור) ומתפלל כשמתרוקן משכרותו (רמב"ם, תפלה ד יז). נותנו (את בנו בכורו) להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו (חנוך, מצוה יח). שטרם נותנו לאדם קונדרוס מאשר יכתוב וכו' יעתיקהו תחלה לעצמו ולעולם לא יתרוקן ממנו (יוחסין א, פיליפובסקי, 89). — ואמר הפיטן: נסתמה הבירה ונתרוקן טהר השלחן (תענית צבור, סליח' לחמשי).

— פֻע', פוֹעַ', בינ' מְרֻקָּ ן, מְרוֹקָן, — מוּרָק, שהריקו אותו: ומבוקה, ומרוקנת על ידי בוקקים (רש"י, נחו' ב יא).