* 1, שַׁבַּאי, ש"ז, —  מי ששבה שֶׁבִי, לקח בשבי: מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל והיה שבאי מהלך אחריהם וכו' (ת"ר, סנה' קד.). לבת מלכים שנשבת והיה אביה עומד לפדותה והיתה מרמזת לשבאים ואומרת להם לכם אני ושלכם אני ואחריכם אני (ר' אליעזר, מד"ר שה"ש, לסוסתי). —  ובסהמ"א: ולפי שראתה כי השבאי רוצה לכופה ולהתעלל בה שאלה את הרב אישה אם יש חלק בתחיית המתים למשליכים עצמם אל הים (מאמר על סדר הדורות לר' סעדיה בן מימון אבן דנא, חמדה גנוזה, כח:).