1, ש"ז, במקרא רק מ"ר שְׁבִיסִים, – מן קשוט לראש האשה, כנראה בצורת עִגולים קטנים כדמות שמש קטנה, Sönnchen; petit soleil; little sun: ביום ההוא יסיר אדני את תפארת העכסים וְהַשְּׁבִיסִים והשהרנים (ישע' ג יח). – ובתו"מ גם בצרופים כגון שביס של שבכה: סבכה וכו' שביס שלה טמא בפני עצמו (כלים כח י). כל הראוי לטמא טמא מת אעפ"י שאינו ראוי לטמא מדרס מטמא בנגעים כגון קלע של ספינה, וילון, ושביס של סבכה (נגע' יא יא). שביס של שבכה טמא בפני עצמו מפני שהוא מתקינו לסבכה אחרת (תוספת' כלים ב"ב ה טו). הטסין והצפויין וחליות שבו טהורין ומשום חיבורי שביס טמאין (שם שם טז). השביסים (ישע' ג יח) שלטוניה, כמא דאת אמר שביס של סבכה (ירוש' שבת ו ד). – ובסהמ"א: וכל בית מעטר במיני שביסים, ומפרשי רקמה עליו פרושים (ר"י חריזי, תחכ' ג, 36). והיה בתוכם אור הבזק, הנערץ החזק, זהב המזוקק, אשר בלבו כל חק מחקק, מרביץ שביס הענק בפניניו, ומפיל נפיל הענק בצניניו (שם יו, 160). – ואמר המשורר: בחר מהחלי מבחר שביסו ודי לך מענן בקר רסיסו (רשב"ג, בחר מהחלי, ביאליק־רבניצקי א, 45). קום הזמן ולבש עדניך וקשר שביסי שהרניך (הוא, קום הזמן, שם שם, 66). ואל תפחד לקול חליה בצואר לעת נשף ורגשת השביסים (רמב"ע, הריח מר, ברודי, קס). כבת תעדה עגיל ותתיף בשביסים (הוא, זמן יקרא, שם, קסא). אי השביסים ועטרות כלות וחפות חתנים (עמנואל, רואי ויודעי, מחב' כא, הברמן, 601).