° 1 שְׁוָה, ש"ז, — שם הסימן המרכב משתי נקודות זו על זו, הבא בנקוד הטברני תחת האות או אף בתוכה, והמצין, ברב המבטאים, חֹסר תנועה או חֹסר תנועה מלאה: סדר שוא המשרתת לכל האותיות וכו' ואשר תצא בלשון ואשר לא תצא (דקדוקי הטעמים, בער-שטראק, 12). וכן אם יהיו שתי שְׁוָויוֹת בתבה כמו ויִּשְׁמְעו ויִּשְׁלְחו ויִּקְרְאו נבְרְאו נשְׁלְחה נשְׂמְחה (שם, 13, בהערה). ואם באות שני מן התיבה, ויקדם לה שוא נצבה וכו' כמו יְפֵה נוף משוש כל הארץ, הֲלֹא ידעו וכו' (שם, 24). ויש געיה בשוא ופתחה באות אחת כמו וַיַּעֲשׁוּבמלה זו יש מתג. א"ד, ויש געיה בשני אותות שיש בהם שתי שויות2 בתיבה אחת (שם, 31). שוא (התנועה) (רסע"ג, בגוף הערבי של פרושו ליצירה). ודע כי ההא שבלשון שאלה אם יהיה אחריה שְׁוָה תהיה דגש כמו הכצעקתה (דונש על רסע"ג 108d). שַׁתָּה עי"ן לעְנוֹת חונה כמו בי"ת (לִבְנוֹת) והיא נעה ונקודתה לא כנקודת בי"ת לבנות, כי נקודת הבי"ת שתי נקודות בלבד והם הנקראים אצלנו שְׁוָא (תשו' תלמידי מנחם 24). מבלי ספק שהיה (ספר התורה) שמור בלבבות בפתחא והקמ"ץ והשבר והנטיה והשו"א והטעמים (ר"י א"ת, כוזרי ג לא). כי השוא יתחלק לשני חלקים האחת שתהי' תחלת המבטא בראש המלה או בתוכה כשי"ן שְׁמַע ומ"ם תִּשְׁמְעוּן כי השו"א איננו נקרא בעצמו רק בעבור תנועה אחריו או לפניו, ואם התנועה אחריו הנה שו"א מתנועע ואם התנועה לפניו הנו שו"א נח וכו' ואמר רבי יהודה המדקדק כי ראוי לקרוא תי"ו וַיֵּשְׁתְּ מן היין שו"א מתנועע דבוק עם מלת מן, והנה מה יעשה במלת יַפְתְּ אֱלהים, כי אין כח בלשון לחבר שני שואי"ן מתנועעים כי ניקוד אֱלהים שו"א עם פת"ח קטן, ויאמר החכם הנזכר כי אנשי טברי"א יקראו השו"א המתנועע אם אחריו יו"ד בתנועת החיר"ק יֶחְזְיָהוּ יִרְמְיָהוּ ויקראו השו"א שאחריו קמ"ץ קדול כמו בְּרָכָה שְׁמָרִים בפת"ח חטף והטעם שו"א אם פת"ח, ואם אחר השו"א המתנועע אחת מאותיות אהח"ע שהם אותיות הגרון לעולם תהיה תנועת השו"א כפי התנועה הבאה אחריו כגון דְּעוּ אפו שיקרא הדל"ת כדמות שור"ק ובמלת דְּעִי כאילו הוא בחיר"ק, ובמלת דְּעֶה כאילו הוא בפתח קטן, וכן מנהג מקרא המדקדקי' כאשר אמר באותיות הגרון וביו"ד רק בתנועת השוא שהיא אחר שו"א לא תאבה לו ולא תשמע אליו, כי הנה העברים הוצרכו כאשר התחברו שני שואי"ן מתנועעים להניח השני והניעו גם הראשון בהכנס אחת מאותיות בוכ"ל שהם משרתים לטעם כמו בְּשִׁמְעוֹן כְּשִׁמְעוֹן לְשִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן אמרו לִרְאוּבֵן בִּרְאוּבֵן כִּרְאוּבֵן והנה השו"א השני נח נראה ואם היה יו"ד יעלימוהו כמו בִּימִינוֹ כִּימִינוֹ לִימִינוֹ גם המ"ם מִימינו אש דת למו, גם הוא"ו וִימִינּךָ תסעדני וכו' ודע כי מלת שו"א מגזרת נִשְׁתָּוָה כי היא כנגד הגלגל העליון שיש לו תנועה אחת שוה (ראב"ע, צחות, א:-ב.). שוא נח ונע (הוא, מאזני לשון הקדש, הנחים והנעים). לא יתכן התחברות שני שואין נעים (שם, השואין). דרך ידיעת השוא נחלק לשני מחלקות אחד נח ואחד נד, סמני הנח שהוא מישב את האות ומיניחו ומושכו עם המלך שלפנין כמו יִשְׁרָאֵל, השוא שתחת השׂין נח והיא נמשכת עם היוד במלך היוד והיא החרק וכו' והשוא הנד נמשך עם האותיות שלאחריו כמו ויִשְׁכְּנוּ השוא שתחת השין נח לפי כך הוא נמשך שם היוד והשוא שתחת הכף הוא נד לפיכך הוא נמשך עם שלאחריו (הורית הקורא, 61-60). כל אות שיהיה תחתיו שוא והיה סמוך לאחד מאותיות אהחעצ"ל נקודה מעל לכל אות. א"ד יצא אותו השוא במלך שהוא תחת אות אהחע צ"ל נקודה מעל לכל אות. א"ד הסמוך והוא כמלך חטף קל כמו וְאִם־ככה, יצא הואו בחרק חטף, ואם יש אם השוא געיה יצא בחרק בשווה כמו וְאִם יותר, נקרא כאלו הוא נקוד וִאִם, וכן וְאָמְרוּ־לי יצא השוא בקמץ חטף, ואם יש עמו געיה יצא כמלך בשווה כאלו הוא וָאָמרו וכו' כל שוא שיהיה על אות חוץ מאותיות אהחע צ"ל נקודה מעל לכל אות. א"ד וסמוך לאותו האות יוד יצא היוד במלכו ויצא השוא הסמוך לו בחרק קל לעולם וכו' ואם יש עמו געיה יצא בחרק שלם כמו כי בְּיַד אשה, כאלו היא בִּיַד3 (שם 61-63). שאלה איך יכתב שוא או שבא וכו' כפי טעם הכותב שוא הוא היות שתי נקודות זו על גב זסו מצבות ועומדות בשווי מנקדות וכו' הכותב שבא ומה טעם יש בו נאמר לו יתכן היותו על מכתב זה נגזר מלשון שבי וכו' יען היותו פעם שובה ופעם נשבה וכו' דבר אחר על השוא, דע כי נקרא שוא וכו' כי הוא משוה למלכים ולקוראים בם (יוסף הקושטנדיני, עדת דבורים, Zur Masoret. Grammatik, Kurt Lewy, לט). השוא יש בקריאתה שמנה כללים, הכלל הראשון כל שוא נע שאחריו אות גרונית תנועתו נוטה לתנועת האות הגרונית ההיא וכו' (ר"א דבלמש, מקנה אברם, במשיגי הנקודות בהרכבה). וזה הטעם השם "שוא", שלא יטעה בה ההמון שהיא ג"כ איזו תנועה חדשה, יורה שמה זה שהיא לשוא ולחנם, ורק לאות על הריקות (אד"ם, יתרון לאדם, תלמוד לשון עברי, 8). וכן יאמר ההמון רֵצֵה תחת רְצֵה, ישמֵחו תחת ישְׂמְחוּ, ויקראו את הסדר רְאֵה בשם רֵאֵה, ואת השְׁוָא עצמו בשם שֵׁוֵא —  וממה שלא יטוהו במבטאם לתנועה אחרת, מוכח כי הוא בטבע ממין הציר"ה והסגו"ל. וכן יעתיקוהו כל סופרי העמים בסגו"ל, כנודע (שם שם). — ובמליצה, ואמר המשורר: לך הרוזנים כשוא4 ואמנם כמו שבע נקדות5 את במלים (אלעזר בן יעקב הבבלי, לך הרוזנים, דיואן, ברודי, לד).