* 1, שׁוּמָא, ש"נ, — הערכה, שׁימה, אֻמדן, ערך משׁער, בפרט הערכת תביעותיהם של שני צדדים במשפט לשם פשרה, Abschätzung; estimation; assessment: שלשה שירדו לשום, אחד אומ' במנה ושנים אומ' במאתים וכו' עושין אותה שומא2 ושמין אותה שליש (תוספת' כתוב' א ב). — ובסהמ"א, גם שטר שומה:  אשה שהכניסה נודניא לבעלה ושמו אותם הנכסים עליו בשומה כך וכך (תשו' הגאו' מהד' מנטובא סי' לו). ואין להם מהם אלא שומת מה שהכניסה (שם שם). ודבר שאין יכול להביאו למקדש פודהו בשויו מאחרים ואם רצה ליטלו לעצמו יש עליו לתת שומתו ומוסיף חמש (רבנו נסים, מפתח ברכ' א, גולדנטל, ט.).  שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכו' ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו (רש"י, ב"ק מט.). אלא שמין נזק בפני עצמו, היינו כחש הגוף מחמת מכה ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה ואין כאן שומת פחת ריקון (הוא, שם שם). ולאחר כתיבת האדרכתא מכריזין על שומת הנכסים וכותבין לו שטר שומא (ס' השטרות לר"י ברצלוני, 3). וההכרזה בנתים בין האדרכתא והשומא ואותה השומא היא שטר אחד ידוע שהיא שטר שומת חוב (שם, 15). אמנם אשר הוא כפי השומה דברים צדיקים (ס' המדות לאריסטו ה ט). כי אם מצד השומה הדתית (שם שם). אבל אם היה חלק אחד ממנה (מן השדה) טוב או קרוב לנהר יותר או קרוב לדרך ושמו אותה היפה כנגד הרע ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל (רמב"ם, שכנים יב א). לא מצאו מי שיעלה שומתה מוכרין אותה בכדי שומתן (טוחו"מ קג ז). אבל בשומת המקח אין בו כל כך אומנות וכל התגרין בקיאין בשומתו (שם רכז טו). ואחרי שטרף עושים שומה מה שוה מה שטרף וגובה מן הקרן ומן השבח להספיק חובו (אהרן הקראי, גן עדן, דין קיום הדברים, קפט:). הואיל ואין יד העניים משגת והדבר יבא ב"כ לידי שומת ממון תהי' פריעת השכר לפי הממון (הלבוש או"ח נג כג). המלוה את חברו על טבעת שיש בו אבן ונאבד, אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו פשוט שנלך אחר שומת הבקיאים (שו"ע חו"מ, הלואה עב טז). צבור שהוטל עליה' מס והסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואיש ולתת המס לפי אותה שומה (תרומת הדשן שמד, פיורדא תקלח, קטז:). אסור למכור סחורה בהקפה יותר משויו בדבר ששומתו ידוע (פנקס ועד ארבע ארצות, היילפרין, 21).