שַׁנּוֹתִי, שָׁנְנוּ, — לטש, עשה חד ושנון, schärfen; aiguiser; to sharpen: אם שַׁנּוֹתִי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי (דבר' לב מא). — ובהשאלה, שנן את לשונו, דבר מלים עוקצות: אשר שָׁנְנוּ כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר (תהל' סד ג). שָׁנְנוּ לשונם כמו נחש חמת עכשוב תחת שפתימו סלה (שם קמ ד). — ובתו"מ: אמר הקב"ה אם שונן1 אני את חרבי כברק אני מחריב את עולמי (מד"ר דבר' ה). כלם אחוזי חרב וכו' שהיו כלן שונין2 הלכות כחרב שאם בא מעשה על ידיהם לא תהא הלכה קוהא להם (ר"מ, מד"ר שה"ש, הנה מטתו). — ואמר הפיטן: דרדר זורעים עם קוצים, השוננים לשום כחצים (ר"א קליר, תתו, קרוב' א דשבועות). — ואמר המשורר: ומה יועיל לאיש אשר במעשיו מתבונן וברק מחשבותיו שונן (רש"ט פלקירא, ספר המעלות, 6).

— פִע', שִׁנֵּן, וְשִׁנַּנְתָּם, — שנן דברים לפלוני, עשה אותם רגילים בפיו ובשניו, לִמֵּד אותם3: והיו הדברים וכו' על לבבך, וְשִׁנַּנְתָּם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (דבר' ו ו-ז). — ובמגלות ממדבר יהודה: תורתכה אשר שננתה בלבבי (מגי' גנו', סוקניק ב, מד). — ובתו"מ: כבר אני סמוך למיתה, מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבא וישננו, מי ששנה פרשה אחת ושכחה יביא וישננה (ספרי דבר' ד, סו:). לא מסתבר' בתפילה שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו (ר' יוסי ור' יודה בן פזי, ירוש' ברכ' ג ג). ולרבי יוסי הגלילי (קרא) מלקט יפה בלא גסות הרוח שאחז בה מדת חכמים מהר סיני והיה משנן בה כל חכמי ישראל (אדר"נ שכטר, לד:). אין משמעין עליו (על הגוסס) ואין משננין4 עליו את מעשיו, רבי יהודה אומר אם חכם הוא משננין עליו את מעשיו (שמח' א ו). — ובמשמ' לטש, כמו קל: אמר הקב"ה אם משנן אני את מדת הדין ברק אחד אני מוציא ומחריב את עולמי (מד"ר דבר' ה). — ובצרוף שתי ההוראות יחד: כלם אחוזי חרב וכו' רבי מאיר אומר כולם היו משננין את החלכה כחרב, שאם בא מעשה לתוך ידיהם שלא תהא הלכה קורא5 להם (שם במד' יא).6 — ובסהמ"א: לא יחרץ כלב לשנו, אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן, וכן לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו, לא שנן (רש"י, שמות יא ז). אם שנותי ברק חרבי, אם אשנן את להב חרבי למען היות לה ברק (הוא, דבר' לב מא). ויש פותרין מעטה על ל' מיעוט שמתמעטת כשמשננין אותה (הוא, יחזק' כא כ). — ובמשמ' שבח: שהם מהללים אותי מרבים ומשננים, ועורכים אותי לגאונים איתנים (אגרת תימן, הקד' הלקין, 2). — ואמר הפיטן: המון אחד ודבור אחד ונוסדו יחד פה אחד ושנו ושיננו אחד לאחד לעשות שיני לאל אחד (ינאי, אחדים בשיח, קרוב' בראש', זולאי יג). ועוד מנו נחצבים ומתחדשים כראשונים, שבח והלל ורון לאל משננים (ר"א קליר, אז ראית, סלוק שבת שקלים). פלאים מפלאים משנים ויקיצו כל ישנים מהללים ומשוררים שירים משירים משננים (הוא, הוא נקרא, סלוק שבת החדש). ארבעה ערכים אשננה, ספור מסות פרחי שושנה (הוא, הנם ימים, מוסף שבת החדש). שנן7 בפארן ושעיר ואותם אל הסעיר (הוא, קדוש הופיע, קרוב' א' שבועות). אזי בשלישי בהיות בקרו, מלך במסבו הופיע ביקרו, רבתים אלפי שנאן משנני פארו (ר' שמעון בר יצחק, אזי בשלישי, קרוב' ב' שבועות). גבורותיו אשנן בלי שפת שקר, גבהי דוק מתח ורקע תבל להתיקר (יוסף בר שמואל, ארנן חסדך, יוצר שבת ב' אחה"פ). — ואמר המשורר: הננו עת שלחך רוחות לך יענו, שננו כי העלילות רק לך נתכנו (יהודה הלוי, שלשו קדוש, שער השיר 106). נכספתי לציון ועפרה אחונן מכאובי יום ליום אל מי בו אשנן (ראב"ע, איה גואלנו, איגר 156). במר לב אשנן ועלי אקונן, ולא אתאונן כי ישר דבר ה' (הוא, אל אל אקרא, שם 165).

— הִתפ', השתונן, אֶשְׁתּוֹנָן8: כי יתחמץ לבבי וכליותי אֶשְׁתּוֹנָן (תהל' עג כא). — ובסהמ"א: והזרב אורב במחבא אשר להשחית כונן ובכליותיו ישתונן לבא בעדר ולערף (ברכיה הנקדן, משלי שועלים כא, הברמן, ל). והקוף באנשים התבונן ובכליותיו ישתונן (שם עח, פו). ושבה אל הזקן בוכה ומשתוננת ועל הזמן הרע מתאוננת (ר"י חריזי, מחברות איתיאל ז, פרץ, 56). והבטתי אליו משתונן, בעין מתבונן (שם טו, 126). מדוע תתאוננו ותשתוננו ולא תתבוננו (שם כ, 169). ורוח הקנאה לבשה סרעפי ויגע על פי ואומר אשתונן ולדבר אכונן (ידעיה הבדרשי, הפרדס, פתיח'). — ואמר הפיטן: ספקו סוטני כף ואשתונן ואצעק חמס ואתאונן (ר"א קליר, איכה אשפתו, קינ' ת"ב). — ואמר המשורר: ישתוננו כליות אהבים בעדם יתנודדו לבות ויתחמצו (רמב"ע, רכבי נדדים, ברודי, קצה). ועל אבניו אקונן ואת עפריו אחונן כי אשתונן ואתבונן (ר"י הלוי, אפל כוכב, זמורה ח, 377). השתונן הכונן והתבונן בסודך (הוא, יה שמך, שם י, 642). — ובמשמ' התחדד: אז תחרץ, תשתנן9 (רש"י, שמות יא ז). ואמרו על הענין הזה בחרפם בפלשתים כאלו אמר בהשתוננם בפלשתים כלומר בהתחדדם עמם כמו שנאמר וכליותי אשתונן (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, חרץ). — ואמר המשורר: איזה פשעי איזה חטאי אצלה שתשתונן שנה בי בבשרי (יהושע יוסף בן־דוד לוי, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, שמב). — ואמר המליץ: אבן באבן ילטש וכו' ולבב בלבב ישתונן (אסף ב, ט כא כב). — ובמשמ' השתַנה?: והנה כאשר יהיה הענן, ומן העולם הזה תחליף ותשתונן, ותשב בסתר עליון ובצל שדי תתלונן (עמנואל, מחברת כא, הברמן, 605).

— נִפע', °נִשְׁנַן, — ששננו אותו, ואמר הפיטן: אין תלויה לראש אם לפי מעוה, בעבור כי כל לב חזק ונעוה, גשתו בדין המס ימס וכדונג משתעוה, דנתו שמתו גולה נמשל נשנן וזעוה (ר' אליה בר שמעיה, אין תלויה, סליח' יום ז). לחוצה בגלות בחץ הנזרק, במרמה מאדם נשנן כברק (רשב"ג, שמעתי יום גלות, ביאליק-רבניצקי ב, 226).

— פֻע', — שֻׁנַּן, בינ' מְשֻׁנָּן, — ששננו ולמדו אותו, ואמר הפיטן: המפורשות סתומות, הגלויות עלומות, המבוארות חתומות, המשֻננות עצומות, החקוקות רשומות (אין לשוחח, סלוק לפ' פרה). — ואמר המשורר: אני אודה לאל תודת גאולים, תהי על פי משֻננת ושומה (ר"ש הנגיד, הלכושל, בן תהלים, הברמן ג, 24).

— °הִפע', °הִשְׁנִין, כמו פִע' במשמ' למד, ואמר הפיטן: בשיח נגידי קדם בפניו ישנינו עד לא חצות נשף מפיגי שנתו (רשב"ג, בבכי גשו, ביאליק-רבניצקי ב, 212).