* 1, ש"ז, — מקל, דקר, בפרט שפוד ברזל לתחיבת נתחי בשר עליו לצלותם באש, אך גם בשמושים אחרים, broche, pique; (Bart-) Spiess; spit, skewer: כיצד צולין את הפסח, מביאין שפוד של רימון ותוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו (פסח' ז א). אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא (שם שם ב). המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' (סוכה א ח). השפוד והאסכלה מלבנן באור (ע"ז ה יב). מוסף התנור של בעלי בתים טהור ושל נחתומין טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד (כלים ה ה, ועי' תוספת' כלים ד ה). השפוד התחוב באהל, האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם, טמאין טומאת שבעה (אהל' א ג). פגה שטמנה בתבן וכו' תוחבה בין בשפוד ובין בסכין ונוטלה (תוספת' שבת טז י). כשם ששפוד של עץ אינו נשרף כך שפוד של מתכת אינו מרתיח (שם פסח' ה ח). תוחב בשפוד ומכה בקרקע (שם מו"ק א ד). בנילוס נהר היה קבור יוסף שעשו לו מצריים שפודין2 של מתכת וחיברום בבעץ (שם סוט' ד ז). את רואה כילו שפוד של מתכת תחוב בו (ירוש' כלאים ו ט). לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד וכו' אסור (שם תרומ' י ד). לחדד ראשו של שפוד (שם ביצה ה ב). שאם כוייו בשפוד על כף ידו וצבת וכו' חייב לרפותו (שם ב"ק ח א). שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט (ביצה כח:). ליבן שפוד והכה בו משום שחין נידון או משום מכוה נידון (חול' ח.)3. — ומצוי בסהמ"א.