ג. שָׁפָה

* , פ"י, — הזיל והוריד נוזלים מכלי אל כלי כדי לזקקו1, abklären; decanter; to decant: היה שופא (נ"א שופה) יין לחמרין נותנין לו שמרי אותו יין (תוספת' ב"מ ג כז). השופה יין לחברו הרי זה לא יערב של אמש בשל יום וכו' (ב"מ ס:). — ובסהמ"א: ולמה קורין לו בין הפרשות לפי שמופרשת לשלשה מקומות, בא מן המוח של ראש ושופה לחוט השדרה וכו' (והזהיר שמיני מ:). יש לאדם לזהר בשבת ויו"ט שלא ישפה מכלי אל כלי (מהר"ם רוטנברג, שערי תשובה, מד).



1 [כדברי רש"י בבבלי ב"מ ס. (ועי' לקמן): כל דבר הצלול הנזרק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמריו קרו ליה שפייה ע"כ. ואפשר שעקר הוראתו של שרש שפה, שפי, זה כלשון ירידה ונזילה, אולי כהתפתחות מן שפל, ועי' ב. שִׁפּוּי, א. שְׁפִי, הערות. ואמנם אפשר שאין כאן בעקר אלא לשון טהור, מן א. שפה, וכן בא בסור' שפא פַע' במשמ' זקק, אך הואיל וכאן, וכן בכל המצֹרף בשרש זה בולטת משמ' הנזילה והירידה, מוטב להכיר כאן קבוצת מלים נפרדת מן א. שפה, וצ"ע.]