ש"ז, — כמו שִׁסוּף, כלשון גזירה בחרב וכד': ברגע1 קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בְּשֶׁצֶף קצף הסתרתי פני רגע2 ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך יי' (ישע' נד ז-ח). —  ובסהמ"א, במשמ' קצף וכעס3 — ואמרו פיטנים ומשוררים: פליטים מסגרירי שטף וכו' צפונים עד יעבר זעם קצף, ויצאו נצולים משצף (ינאי, אות לטובה, קרוב' בראש' זולאי, ח). ...  שיצפך וקיצפך וחינן בעד זעמך וזעפך (הוא, אזר חלצי מתניו, קרוב' במד', שם, רכב). מלך צוה לכל רוח, עריצי גסי הרוח, ויאפפם בשצף רוח (ר"א קליר, מלך אזור גבורה, יוצ' א ר"ה, מחזור איטל' ב, לג:). שצף חרישית אם חר להשית, שובה אשר השית לשובבים יזכור (הוא זכר תחלת, מוס' א ר"ה). לנו שלות בחרון אפך וכו' ובכרתנו בשצף קצפך (הוא, שבת סורו מני, שחרית לת"ב, מחזור איטל' א, קעא.). כבדה שלישית על קודש ראשית בשצף חרישית בתה להשית (הוא, איך תנחמוני, קינות לת"ב). שצפך הכנו וסגרנו ביד ממר, שור נא מה אנו כי אנחנו החומר (רסע"ג, תאחר אשחר תשועתך, סליח' ליוה"כ, סדור רסע"ג, רצה). והנפש החכמה וכו' ותשחק ליום אחרון, ואם נטמאה תנוד  בשצף קצף וחרון (רשב"ג, כתר מלכות, ביאליק-רבניצקי ב, 71). רחם תזכור בעתותי שצף הוא, אבן בחן, שם, 192. כבד שצף האח לעֻמה, כבירים קרואים פה להנעימה, כנגדם איך עמדה כקדשה ערֻמה (יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, שבת א חנכה). שפך את קצפך ושצפך לאדום משמים (ישעיה בן אליה מטראני, יציץ צור, סליח' לשחר' יו"כ, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, ק ז). באפך אל תוכיחנו צורנו, בשצף חמתך אל תיסרנו (אנחנו החמר, סליח' ליום ב עשי"ת). סערהו בשצף עֻלך וכל פה יהללך (זכור את אשר עשה, יוצ' שבת פרשת זכור). זעמה עדת אבדון הרעימה בשצף קצף (שלום הכהן, אז עוררו, ניר דוד, שיר ד' 70). כפתן אכזרי בשצף זעם, יגעיש ירעיש סביביו כסופה ורעם (הוא כפתן אכזרי, שם, שיר ה, 83). שרקו צללו המו ויתגעשו עד קפצו יבשת בעז ושצף (מיכ"ל, הריסות טרויה).— ובמשמ' מעט4, ואף במליצה שצף כסף: יבקש לו ספר קטן שידפיסהו בשצף כסף ובדמים מועטים (מנחם מלונזנו, הקד' שתי ידות, שנת שעח). ואשר לו שצף כסף ולא השיגה ידו וכו' כי ע"כ יש לזרזן לאפות (המצות) מיד ולא ישהו שצף רגע וכו' (נתן העזתי, חמדת הימים ג ב, לישת המצה). כי הבא ליטהר מסייעין אותו אין ספק כי בשצף עסק אלהים יחנהו ויברכהו עד בלי די לאכול לשבעה (ר"מ אלשיך, רב פנינים, משלי ג ו).