שִׁתּוּפִי
°, ש"ז, — מתכונת השתוף, מיֻסד על בסיס של שתוף, בנגוד לפרטי, כגון מִפעל שתופי, משק שתופי וכדו', נוהג בספרות ובדבור1.
1 [בתנחומא בובר שלח טו עמ' 82 נאמר: איך אשיתך בבנים וגו', אין הלשון הזה אלא לשון השתופייה, שנאמר כי שת לי אלהים זרע אחר (בראש' ד כה) ע"כ. והמהדיר מעיר: השתופייה, לשון שותפות, ואינו מסתבר. ואלו כל הענין מורה על כך, כי הדרשה באה לפרש את הכתוב בירמיה על מקרהו של ילד מאֻמץ, הואיל ואין להורים בן או שמת בנם שהיה להם. והואיל והמדֻבר ככתוב בירמיה ג יט על ישראל בלשון נקבה, על כן נראים הדברים כי כונת הדרש למלה היונ' εἰσποιητή (בת) מאֻמצת.]