ש"נ, — שה"פ מן א. שָׁתָה: וְהַשְּתִיָּה כדת אין אנס1 כי כן יסד המלך על כל ביתו לעשות כרצון איש ואיש (אסתר א ח). — ובתו"מ: שתה (מן התרומה) וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה ועד סוף שתייה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין וכו' כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית , אכילה ושתיה אין מצטרפין (תוספת' תרומ' ז ג, וכעין זה שם יוה"כ ה ג). אחרי כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואי אתה נזוק (ברכ' מ.). לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתייה שבמעיו (של משה) לשומו כמלאכי השרת (ר' נתן, יומא ד:). שכר לשון שתייה לשון שביעה לשון שכרות (רב פפא, סוכה מט:, וכעין זה פסיק' ר"כ, את קרבני לחמי, בובר נז: ועי"ש). וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו עצמותיו שרופין, אכילתו מרובה משתייתו עצמותיו סכויין (אבא שאול, נדה כד:). באותה שעה נטע (אברהם) אשל בבאר שבע אכילה שתיה לוייה (מדר' תהלים לז א, בובר, קכז). — ובסהמ"א: שאין אדם שותה (מים) אלא לצמאו וכו' לפיכך אין קבע למים לפטור כל שתייותיו (מברכה) בפעם ראשונה (רש"י, סדור רש"י קכ, בובר, 58 ואיל'). — °ושתית העשן, ושתיית טוטין2: על שתיית העשן ביו"ט שמוצצים אותו דרך קנים חלולים כי לא נמצא זה בספרי הפוסקים ז"ל לפי שלא היה בימיהם וכו' (תשו' דרכי נעם, או"ח פ). אמנם בשתיית הטוטין דלא שייך בזה חילוק דתות (ר' יהודה עייאש, בית יהודה, או"ח ח). — ואמר המשורר: ותתהפך בתוך מעי לראש פתן אכילתי, ואזכר שכנך צמא בקבר עת שתיתי (ר"ש הנגיד, ימהר יום פרידתי, בן תהלים ב, הברמן, 102).