שָׁתִיל

ש"ז, במקרא רק מ"ר סמ' שְׁתִלֵי, — נֶטַע רך, נצר של צמח Reis; pousse; scoin: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כִּשְׁתִלֵי זיתים סביב לשלחנך (תהל' קכח ג). — ואמר ב"ס: סביב לו (לכה"ג) עטרת בנים כשתילי ארזים בלבנון (ב"ס, גני' נ יב). — ובתו"מ: שתילי תרומה שנטמאו, שתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול (תרומ' ט ז). המשלח לחבירו שתילין1 ועטינין והוצני פשתן מעשרן ודאי (תוספת' מע"ר ג ח). — ובסהמ"א: יבורך צורינו שלא נתיתם דורינו וכו' והשתיל שתילים מעמידים אדנים (תשו' רש"י, קבוצת קונטרסים, ז:). אבל שתילין קטנים שהעול כובשן ואין עולין להן בחבל אין להן קרקע (טוחו"מ מכירה ריו). — ואמרו פיטנים ומשוררים: שעורים בזה שעור במפקד להגבר, שתילמו לנשיאת ראש אותם לחבר (ר"א קליר, קצובה היא, קרוב' שבת שקלים). הורד והושפל מתלו ונעה משתילו כחן עיתה לו (איכה ישבה חבצלת, קינ' לת"ב). מטר שחק בעת רדתו פני הגן לאט שִוה וכו' ונשא כל שתיל פריו ולא כחש ולא שִוה (רמב"ע, הענק ג כ, ברודי, שמב).— ובלשון ימינו בפרט במשמ' נטע רך שבמשתלה העומד להשתל במקום אחר.



1 [כך אצל צוק"מ; בדפוסים: שתלין.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים