1 [במש' המספר באה המלה בכל השפות השמיות, בכנע' ובכתבת מישע שבע, שבעת, בארמ' ובסור' שבעא, בערב' הצפונ' והדרומ' שׂׂבע سبع בכוש' סַבְעוּ, בלשון מַהְרַה בדרום ערב הוֹבַא, הִבֵית, באשור' סִיבִ, סִבִת,ִּ אוגרית' שבע(ת). כלשון שבועה וקללה בא השרש רק בעבר' ובארמ' של יהודים, המשפעת מן העבר'. כנראה מקור ההוראה הזא בשמוש המספר שבע בקללה שבשבועה: ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם (ויקר' כו יח). שבע שני רעב (ש"ב כד י"ג), שש ושבע צרות (איוב ה יט). ובשבעה דרכים ינוסו (דבר' כח ז). וכדו', ובכתבת האלה הארמית הקדומה מסוג'ין הרבה קללות כגון: ושבע... יני נשי[ה י]הינקן עלים ואל ישבע, ושבע ססיה יהינקן על ואל יש[בע] וכו' ושבע שנן יאכל ארבה ושבע שנן תאכל תולעה וכו'. ואין גם הצרוף המצוי במקרא, כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אלא כנוי במקום הקללות המפֹרשות שנאמרו למעשה בהזדמנות כזאת.
כנראה  ממשפטים כגון אלו קבל ראשונה בנין הפע', השביע, את המשמ': גזר שבע צרות על פלוני, ומכאן גם נִפע', נִשְׁבַּע, במש' נתחיב לחברו בקללות (שָׁבַע כאלה. ואין שבועה אלא קצור במק' קללות שבועה = שבע).
אפשר שעקר הוראת המספר שבע היא הַרְבֵּה, שפע , ושׂבַע בכלל, והוראה זו התיחדה אחר כך למספר מיֻחד (שבע או שבעים) כהתיחדות מלים כגון אלף, רבבה (עי' ערך זה) בהוראתן. ולפי זה אין גם שׂבע אלא צורה אחרת של שרש זה].