1 [מן התרגומים הקדומים היו שמצאו כאן, כרֹב הפרשנים אחרים, לשון שׂיח ודבור, כגון תיאוד': λόγον, וולג': eloquium, הסורי: מנאה תשבוחתה, וכנראה לפי הבנה דומה ת"י: (לחואה לאנשא) מה עובדוהו, וראב"ע: מה רצונו.
אבל השבעים (אולי בהשפעת הנצרות): τὸν χϱιστὸν αὐτοῦ, ז"א משׁיחו, כמלה אחת. לפי דרשת חז"ל (חגיגה ה: אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה, ומעין זה בפרוש רש"י) השתמשו במלה בסהמ"א כלשון שיחה. ואולם לפי תכן הפרשה צריך שידֻבר כאן על מעשה פרענות שהביא האל על תבל ואדם, וכן אומר הנביא בהמשך (שם ה ח וכו') על מעשי אלהים אלה: והפך לבקר צלמות ויום לילה החשיך הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ יי' שמו, המבליג שד (כאמור בערך שֹׁד, הכונה: המַבֻּל יגִּשׁ) על עז ושד על מבצר יבוא. ועל פי הדמיון לצרוף שביחזק' מז ה: כי גאו המים מֵי שָׂחוּ (עי' ערך זה) נחל אשר לא יעבר, יש לראות באותיות שחו גם כאן כנוי לשטפון שבמבול, ואולי המכֻון הוא בקרוב הַמַּגִּיר לאֵד מֵי שחו, במשמ' השופך ומוריד משמים את אֵדוֹ במימי שטפון המבול, וכבר היה מי שגרס חַמַּגִּיר; ואין אֵד במקרא אלא זרם מים. וצ"ע.]