שִׂיד
ש"ז, — כמו סִיד, Kalk; châux; lime, plaster: ושדת אֹתם בַּשִּׂיד (דבר' כז ב, ד). והיו עמים משרפות שִׂיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישע' לג יב). על שרפו עצמות מלך אדום לַשִּׂיד1 (עמוס, ב א). ועי' *סיד.
1 [אמנם בשני המקומות האחרונים קשה מלת שיד, בישע' לג יב "והיו עמים משרפות שיד" בהקבלה אל "קוצים כסוחים באש יצתו", בנגוד לכתובים כגון: הנה היו כקש אש שרפתם ((ישע' מז יד)), ואולי המכֻון הוא: והיו עמים במשרפות שָׂדַי (לשם הסרת הקוצים והקש), והשוה תה' פ יד וכו' על כרם הגפן: יכרסמנה חזיר מיער וזיז שָׂדַי ירענה וכו' שרֻפה באש כסוחה. ואף בכתוב בעמ' ב א, הכונה לשרפת בנו של מישע מלך מואב כקרבן "מלך אדם" שגרם ל"קצף גדול על ישראל", כמבֹאר בפרטים בהלשון והספר א, בפרק על "מלך ושרים", וכנאמר שם אפשר שהכונה לשֹׁד ולשבר ולא לשִׂיד, וצ"ע.]